ארכיון פוסטים מהקטגוריה "מאמרים"

צוחק מי שצוחק אחרון

יום חמישי, 19 בפברואר, 2009

פרדריך ניטשה

פרדריך ניטשה

אני חייב להודות – לאחרונה העיסוק במיניות, ובפרט בגבריות, מעורר אצלי איזו התנגדות קלה, מין תרעומת. לאחר סיבוב לא ארוך בעולם של המיניות המקודשת והגבריות המתחדשת התעוררו בי ספקות לגבי הכיוון והמגמה של העיסוק הזה. התעורר בי צורך לבצע הערכה מחודשת של היחס שלי לעניין הגבריות החדשה, מתוך מקום פנימי שלא כפוף לתורות כאלה או אחרות ולמורים כאלה ואחרים, אלא מנסה להתבונן מתוך עצמו על חוויות הגבריות והנשיות, החיצונית והפנימית, ולהבין מה אני באמת עושה פה בעולם הזה. החיים כידוע אולי אינם קצרים, אך גם אינם נמשכים לנצח, ועד שיוכח קיומה של הנשמה, אני מעדיף לחיות בסוד הציווי של השיבה הנצחית הניטשאנית, ולשאול את עצמי – מה אני עושה בעולם? האם הגבריות המחודשת היא הדרך שלי?

התשובה, הבלתי צפויה בשבילי, היא כן ולא. כן, אני מרגיש את עומק האמת של הבנת התפקיד הרוחני של הגבריות בעולם. לא, אני יכול לראות איך ההתמקדות בגבריות בלבד מעמעמת אצלי את המקום היוצר בנפש, שהגישה אליו נהיית פתאום חסומה בציווים ובמשנות סדורות. כן, אני מתחיל לחוש בגוף מה היא נוכחות גברית, וכיצד הנשי נעתר אליה, מחפש אותה, משתוקק לה. לא, אני חושש לאבד איזו נקודה פנימית עלומה, איזו אמת שמעבר למגדר, של ידיעת החיים והמוות על כל תפלותם וקסמם, מה שהיה הוא שיהיה, ומה עושים עם כל היופי הזה? כן, כי אני רואה את יופיה של בהירות הכוונה של הגברי הגבוה, אך גם את החלקיות הבלתי נמנעת שלו בסך כל האפשרי של החוויה האנושית. מתוך הדואליות הפנימית הזאת, שבמידה מסויימת הבהירות הגברית יוצאת נגדה, אני רוצה לפרוש את המשנה שלי בעניין זה.

הגבריות רוצה את המוות

הסוד הכמוס הוא, שלמען האמת, הגבריות איננה חפצה בחיים. כל מהותה של הגבריות היא הרצון לצאת מהעולם הזה, על כל גווניו וצליליו, ולהיות מעבר לעולם של החוויה. התובנה הזו היא אצלי פרי ההתבוננות האמיתית ביחס שלי לזוגיות ולקשר, והבנה של עד כמה עמוקה אותה נקודה אפלה בתוכי שאיננה בוחרת באהבה, שאיננה בוחרת בחיבור אל העולם דרך אשה, שרוצה את השקט, שכמהה אל הבדידות, שמשתוקקת אל הריקנות של אי העשיה ואי המחויבות, של הכמיהה האמיתית אל האין. זהו אותו כוח שרוצה לנתק את הכבלים גם במחיר אובדן מושא האהבה, שרוצה בחופש גם במחיר חורבן, שרוצה לפרוץ את גבולות הקיום והגוף, ולהאיץ את ההתאחדות הבלתי נמנעת עם הנשגב שמעבר לעולם, למעשים ולמילים.

באופן עמוק, משאלת המוות הסמויה מן העין הזו עומדת מאחורי מרבית התורות והתפיסות המיסטיות שפותחו על ידי הגברי. השאיפה לדעת עולמות עליונים, המבוססת על נסיון להפשטה של עולם הרוח אל מעבר לחומרי, והפרקטיקות הרוחניות המבוססות על התבודדות ומדיטציה – אלה שני עמודי התווך של המיסטיקה הגברית. הכמיהה למוות של הגברי היא שעומדת בבסיס של הדיכוי המתמשך של הנשי, החי, הקיים והמתקיים. הגבריות תרמה לעולם את הטרנסדנטי והזניחה את האימננטי, והתוצאה היא עולם שבו, במושגים של ניטשה, דיוניסוס מוכרע על ידי הצלוב.

הבשורה על פי הגבריות (איור גנוסטי)

הבשורה על פי הגבריות (איור גנוסטי)

הבחירה בחיים

אם ככה, מה עושים? בחוויה האישית שלי, יש כאן איזה תהליך שכרוך במיצוי הכמיהה אל המוות. במילים אחרות, קיים רגע בזמן שבו הכמיהה אל המוות עצמה מתה. זהו רגע עדין מאד, רזא דרזין ממש, שבו מתחיל היפוך תודעה שמשנה לחלוטין את כיוון התנועה. במיסטיקה העברית אפשר למצות את הנקודה הזאת במשפט התלמודי "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה". ידיעת המוות היא ההתייאשות ממנו, ויאוש זה הוא תחילתם של החיים האמיתיים. במושגים של המיסטיקה הנוצרית הגנוסטית, זאת גם ההבנה העמוקה של מהות הביאה השניה של ישוע: החיים שאחרי מותה של הכמיהה למוות הם החיים הנצחיים עלי אדמות.

שינוי הכיוון הזה, היפוך השעונים מהטרנסדנטי אל האימננטי, מן העולם הבא אל העולם הזה, מן התודעה הטהורה אל הנוכחות בגוף, הוא המתנה של הגבריות אל העולם. זוהי ידיעת מוות המחייבת את החיים, וכמהה כל הזמן מטה מטה, חזרה אל הארץ, חזרה אל הממשי, חזרה אל הקיים. בעיני, זוהי המיסטיקה הגברית האמיתית, הרוצה, כדברי ניטשה, במלכות הארץ. "כמו בעליונים, כך בתחתונים", כתב הרמס טרסמגיסטוס, ולא להפך. הסוד המיסטי של הגבריות הוא זה שיודע לעלות אל הנשגב העליון ואז לרדת חזרה אל התחתון, אל העולם הזה.

במושגים של יחסי הגבר והאשה, זוהי אותה נקודה בגבר שיודעת להביט אל האישה, ולראות שהיא הולכת למות. הפרשנות הדתית המקובלת נטתה לראות בכך את יסוד ההבנה שיש אלוהים ויש עולם הבא, שהוא מעבר לכל אשה ולכל תופעה. אינני יודע, אולי יש. אך בעיני, הסוד הוא ביכולת לראות את מותה המתקרב של האשה, ובכל זאת לבחור בה. היכולת לראות את החי על המת, את הנצחיות הבלתי נתפשת של הבשר, היא היסוד מקיים החיים של הגבריות, הבוחר בחיים.

מעבר לזכר ולנקבה

אבל, ובכל זאת, כאן לא תם העניין. תרשו לי לגלות לכם סוד קטן – בשלב כלשהו, המוות בכל זאת מנצח. ולא רק זאת, אלא שהוא מנצח את הגבר ואת האשה כאחד, וגם את אלה שלא ידעו לבחור. המוות הוא הגבול האחרון, הנהר המטהר מכל החטאים, השאלה שמי שיעיז לשאול יבין שתשובה אין. ובכל זאת, השאלה שמעבר לשאלה היא – מה תגובה יש לנו לנצחון זה של המוות? מהי יש לבחירה אמיתית בחיים לומר על המוות?

תשובה מוחלטת כמובן אין. בכל זאת, דרך מוצא אפשר לראות לדמותו של זרתוסטרא של ניטשה, הטועם טעמה של האדמה ויודע טעמם של נצחון ותבוסה. זרתוסטרא, שיודע את המוות, הוא זה שיודע, בסופו של דבר, לצחוק על הכול. זה איננו צחוקם השטחי של אלה שאינם יודעים לשאול, וגם לא צחוקם הנבוך של אלה שאיבדו את הדרך. זהו הצחוק העמוק והמהדהד של מי שיודע את נצחונו של המוות, ובוחר, גם בנשמת אפו האחרונה, לדחוף חזרה אל האדמה. זהו צחוק שיודע ידיעה מוקדמת שנצחונו של המוות הוא בסופו של דבר גם תבוסתו, אותו רגע בו ניטל עוקצו והוא כבר איננו יכול יותר לאיים על החיים. זהו הצחוק של הבוחר בצחוק, ובתוך כך מקדש את החיים.

[התפרס לראשונה ב-NRG ניו-אייג', ינואר 2008]

אלוהים הוא שיר

יום חמישי, 19 בפברואר, 2009

"החיים רבי פנים
וכל הימים שונים מהאחרים
רק כשנהיה רבי פנים כמוהם
נהיה עם האמת
, ולבד" (פרננדו פסואה, "על העמוד היציב")

פרננדו פסואה - תמונת עומק

פרננדו פסואה - תמונת עומק

מרבית התורות הרוחניות עוסקות באחדות, ומעלות אותה על נס. האחדות היא המאפיין הרוחני הגבוהה ביותר של הקיום, ושאיפתו של ההולך בנתיבי הרוח הוא לחוות את האחדות עם האלוהים וגם בתוך עצמו. מתוך כך, התרגלנו בשפה הרוחנית לחפש אחר רצון מרכזי אחד, גרעין אותנטי של קיום רוחני. מתוך שנדע את מהותנו נדע את עצמנו ואת עצמותנו. אך האם בהכרח אכן קיים רצון מרכזי אחד? האם קיימת אמת פנימית יציבה אחת, גם אם נתונה לשינויים? או שמאחורי המסכה של האני והעצמי הקבועים והיציבים אין אלא כאוס אחד גדול, רוחני וקדוש?

"כל חלומות העולם"

המשורר המיסטיקן הפורטוגזי פרננדו פסואה, אולי גדול משוררי המאה העשרים ותופעה ייחודית בהיסטוריה של המחשבה האנושית הכתובה, קורא בשירתו תגר על התפיסה של אחדות הרצון והאני. חשוב לציין כבר עכשיו – פרננדו פסואה לא היה משורר אחד, אלא כפי שכינה זאת מבקר הספרות יורם ברונובסקי – "גלקסיה של משוררים". הוא כתב בתור שבעים ושניים משוררים שונים, מתוכם שמונה עשר חשובים ושלושה מרכזיים ממש. לאלה האחרונים הייתה ביוגרפיה משל עצמם: אחד היה למשל מהנדס אוניות, השני רועה עדרים. היו ביניהם יחסים, ופסואה, אסטרולוג חובב, אף הכין להם מפות לידה אסטרולוגיות. פרננדו פסואה פרסם ירחוני שירה שלמים בהם היה הוא העורך, כל המשוררים ואף כותבי המכתבים למערכת. הוא כתב מסות משיחיות בפורטוגזית, למד קבלה נוצרית וכישוף, היה כנראה בעל שורשים יהודיים אך חקר גם תורות מזרחיות ואת תורות הבונים החופשיים.

אפשר כמובן להזדרז ולסווג את התופעה של פרננדו פסואה באחד המדורים הקליניים של מבוכי הפסיכיאטריה המודרנית, אבל מעניין הרבה יותר להסתכל עליו מנקודת מבט של תפיסתו הרוחנית את העולם ואת עצמו. כמו ניטשה למשל, פסואה היה התרחשות חד-פעמית שהביא לעולם תפיסה שלמה, ייחודית ומלאה, שאיננה כפופה לדבר ומרוב עוצמתה היא עלולה להביא גם כליון על מחברה. ניטשה לא עמד בכך, וסיים את חייו בבית המשוגעים, צוחק ובוכה חליפות. פרננדו פסואה, פקיד משלוחים אלמוני ביום, ובלילה מחברם של עשרות אלפי עמודים של כתיבה יוצאת דופן, שהתגלו בעיקר לאחר מותו, השכיל להלך על חוד התער של השפיות עד סיום חייו. המיסטיקן מצליח לשחות בנהר בו המשוגע טובע, אמר פעם מישהו. ואולי עבור המשורר המיסטיקן, הכתיבה היא קרש ההצלה?

סיפורו של פרננדו פסואה מביא אותנו אל השאלה – מה תפקידה הרוחני של הכתיבה? מה מבדיל בין סופר ומשורר העוסק בעולמות הרוח, לבין מורה רוחני המציג תורה? האם פרננדו פסואה היה מיסטיקן ובעל תורה רוחנית, או שמה עלינו להותיר את ההתייחסות אליו למדורי הספרות? ישנם משוררים וסופרים נוספים, למשל פנחס שדה, וולט ויטמן ואחרים, שנעו על הגבול בין עיסוק מוצהר בעולמות הרוח לבין העולם המרוחק יותר של הסופר המתבונן מהצד. מה ניתן ללמוד משירתם על תורתם, ואלי מעניין אף יותר – מה היא הנקודה הפנימית בנפש המכריעה את גורלו של האדם בין שני הפסגות הדומות, אך עם זאת כה שונות, של חווית הקיום האנושי?

לחיות כדי לספר

בעולם הרוחני נוטים לייחס חשיבות רבה לבחירה עצמה, לעשייה, להתמסרות לדרך הרוחנית. הנכונות "ללכת עד הסוף" עם האמת הרוחנית היא מאפיין מובהק של המורה הרוחני האמיתי, או כפי שכתב על כך רומי, "אמת שאין חיים אותה איננה אמת". צימצום הפער בין החווה לחוויה עד כדי התמזגות היא משאת הנפש של המיסטיקן, אך דרכו של המשורר היא אחרת. בעיני המיסטיקן המשורר נשאר תמיד עם רגל אחת בחוץ, מהוסס משהו, מתבונן מהצד על העולם הרוח כבעל ספק. אך האם זה באמת כך? האם מדובר בסירובו של המושרר להתמסר אל המציאות והאלוהות, או שמא יש דברים אחרים בגו, סיבות עדינות ומורכבות יותר שבתוך נפשו של האדם ושל העולם?

הטענה שלי היא שנקודת המבט של המשורר היא כורח המציאות של קיומו הרוחני, שילוב של בחירה מודעת עם גזרת גורל, שממקמת אותו לנצח על קו התפר שבין המציאות לבין היכולת לתאר אותה, בין החוויה לחווה, בין המתבונן למושא ההתבוננות. המשורר הרוחני הוא זה שיכול היה ללכת עד כלות, עד מות הנשיקה של הכושלים לצאת מהפרדס, אך בחר (או נידון) להישאר על הגדר, ולחיות כדי לספר. בעולמות היותר סדורים של השירה מרבים לדבר על המשורר כגולה מארצו ומשפתו, ולא מעט מהמשוררים המפורסמים ביותר אכן הוגלו מארצם וכתבו בגלות. במובן זה, המשורר הרוחני הוא המשורר שהוגלה מארצות הרוח, ודווקא מתוך הגלות הזאת נוצרה יכולת התיאור, ואולי יותר חשוב – הכמיהה. המשורר המיסטיקן הוא זה העומד על הרציף ומנופף לשלום לספינות המפליגות על נהר החיים. אין הוא עולה על הסירה, אך כתיבתו היא הרוח המניעה את המפרשים של דורות של מחפשים חדשים.

תמונת עולם פסימית זו אכן נראית מתקבלת על הדעת, והיא טבועה בנפשה של התרבות המערבית. אבל, וכאן המקום להעלות תהיה נוספת – האם זה בהכרח כך? האם קיומה של נקודת משורר פנימית באדם, המחייבת אותו לשמור על פיצול פנימי בין חווה למתבונן, היא מבנה נפשי ללא מוצא? או שמא יש דרך נוספת, המגשרת על הפער בין הלב לבין המעין, בין הרצון להתמסר בכוליות מוחלטת אל אהבת האלוהים והאדם לבין הצורך לשמור על מרחק כדי להתבונן, כדי להתגעגע, כדי לכתוב? האם יש נתיב המאחד את כמיהתו של המשורר אל האהוב הבלתי מושג עם קפיצת הראש הרוחנית של המיסטיקן המתמסר כל כולו לאחדות ולאחד? האם יש דרך שלישית?

תקרת הקבר של חפיז בשיראז

תקרת הקבר של חפיז בשיראז

אלוהים הוא שיר

"חפיז הוא השיירה השמיימית
עליה כתב האהוב את המסר הקדוש"
(חפיז, "עכשיו הזמן לדעת")

ההנחה הבסיסית מאחורי כל תורה רוחנית היא שיש לרוח תורה. תורות רוחניות הן מיסודן הגיוניות: הן נדרשות להסביר את עצמן, להיות עקביות ושיטתיות, להוביל או להנחות לעבר תוצאות מסויימות. התורות השונות יכולות להיבדל זו מזו בפרטים, אך עצם התפיסה לפיה יש תורה משותפת לכולן. לפיכך, אלוהים של בעלי התורות הוא, בדרגה כזאת או אחרת, אלוהים שנותן תורה. הוא קובע כללים וחוקים, או לכל הפחות נותן הנחיות. יש לו בדרך כלל מוסר והגיון, מבחני תוצאות ומעשים רצויים. המחשבה הרוחנית מתפרטת לתבניות מחשבה, תנוחות גוף, סדרות קבועות של צלילים, ומרוב שאנחנו מתמקדים בפרטים, בסופו של דבר, בלי ששמנו לב – אנחנו מתקבעים. התורה עצמה הופכת להיות האלוהים.

בעולם השירה הדברים שונים. בשירה טובה אין חוקים, וגם אין לה תוצאות ברורות, עקביות וערכים. שירה טובה איננה נדרשת להסביר עצמה או להוכיח את דרכה – שירה טובה היא פשוט שירה. שירה טובה משתנה תמיד, וזה סוד כוחה. היא איננה מתיימרת לדעת דבר, ובתוך כך מחברת בין הרגע לנצחי, בין עתיד, הווה ועבר. השירה היא מרחב אחר של הוויה, של טשטוש גבולות בין משורר לשיר, בין יוצר ליצירה. כך מרשים לעצמם המשוררים הסופיים לכתוב את שמותיהם בין בתי השירים, ולשחק עם אלוהים במשקלים וחרוזים. האלוהים של רומי וחפיז קרוב מכל מיני קריבוּת. זהו הלך רוח נפשי שבו ההתמזגות עם האל איננה נפרדת מהשירה, אלא השירה היא הדרך להתמזגות עם האל.

במסורת של השבתאים, שקרובה ברוחה ובנפשה לבקטישים הסוּפים, אין הרבה תורה אבל יש משקל רב לשירה. שירת התשבוחות של השבתאים, והמקבילה לה – שירת ה"נאפס" (נפש) של הבקטישים – עומדות במרכז הפולחן הדתי של המאמינים. כשהשירה מחליפה את התורה, אלוהים הופך להיות גמיש יותר, ברור פחות, משעשע ומשועשע. כשהשירה היא היא המיסטיקה עצמה, מטשטשים הגבולות בתוך הנפש, ונולדת התנועה, אותו גשר בלתי אפשרי בין פסגה לפסגה. אולי כאן, במפגש בין חפיז לפרננדו פסואה, נמצאת התשובה לבדידותו של המשורר ולנוקשותו של בעל התורה. אז נכנסות כל שורות השיר תחת כנפיה של השירה, והשירה היא האלוהות הופכת לאחדות עצמה. ואם אלוהים של בעלי השירה הוא התורה עצמה, אזי אלוהי השירה הופך לשיר, ארוג בתוך העולם בחרוזים של אש, לעולם בלתי צפוי ולא מפוענח, סוד פלאי הרקום בשמי הנצח של אלוהים, אדם ושורה.

"אלוהים ואני
נהיינו כמו שני אנשים שמנים
החיים יחד על סירה קטן אחת
כל הזמן אנחנו נתקלים זה בזה
וצוחקים"
(חפיז, "אלוהים ואני")

[התפרסם לראשונה ב-NRG ניו-אייג', ינואר 2009]

תרגומי השירים של פסואה: רמי סערי ופרנסיסקו דה קושטה ריש, מתוך "על העמוד היציב", הוצאת כרמל, 2008.

תרגומי השירים של חפיז: דויד ברק ושנייה בן חיים, לפי הנוסח באנגלית של דניאל קנדינסקי.

אי-תקינות רוחנית: האנטומיה של הנפש השבתאית

יום חמישי, 19 בפברואר, 2009

העולם הרוחני, כמו כל עולם אחר, מתנהל בסופו של דבר לפי חוקים כלשהם של היררכיה והעדפה. כמו שנהוג לומר שעדיף להיות עשיר ובריא, בעולם הרוחני כדאי באופן כללי להיות מואר, אוהב ונקי. יש בכך משהו כמעט בלתי נמנע. גם תורות רוחניות כדוגמת הזֵן, שלכאורה אינן שואפות לשום דבר, שואפות בסופו של דבר אל האין. אם מתבוננים על עולם החיפוש הרוחני כעל מקשה אחת, על כל תחכומו, מורכבותו ורב-גוניותו, רואים שבסופו של דבר כל היובלים זורמים אל אותו הנהר. במתכוון ושלא במתכוון, במודע ושלא במודע, התפתח בתרבות האנושית דפוס של חיפוש רוחני שיש לו שפה פוזיטיבית, זרימה משותפת ויעד נכסף של גאולה כזאת או אחרת. נשאלת השאלה – האם אכן כך? מה לגבי הצמחים הנאחזים בגדות הנהר ומסרבים להיסחף עם הזרם? ומי הם דגי הסלמון השוחים במעלה הנהר? האוקיאנוס האלוהי איננו מסרב לאף נהר, אך מה עם הנהרות המסרבים לאוקיאנוס?

Hermetic Triumph - איור גנוסטי-הרמטי

Hermetic Triumph - איור גנוסטי-הרמטי

הנקודה פנימית והאור שאין בו מחשבה

בעולמה של החסידות התפתח מושג ״הנקודה הפנימית״ כדאי לתאר את מרכז החיות האלוהית באדם. הנקודה הפנימית היא הנשמה, הלב של הלב, רזא דרזין, שורש העניין והמהות האמיתית של כל דבר. בבואנו להתבונן בנקודה הפנימית, מתוקף השפה והמושגים שאנחנו משתמשים בהם, סביר להניח שנדמיין את הנקודה הפנימית כמקור של אור. החשיבה המערבית, מהמיתולוגיה של אל השמש אפולו, דרך הפילוסופיה הראציונלית של סוקרטס, עבור בניאו-פלטוניזם והשתלשלות האורות בקבלת האר״י וכלה במושג הנאורות של תנועת ההשכלה – מעדיפה בעליל את האור על פני החושך. האור הפך למטאפורה המרכזית של החיובי, הרצוי והטוב.

מנגד, התיאולוגיה השבתאית פיתחה מושג מרכזי שהוא חיוני להבנה אלטרנטיבית של נפש האדם – האור שאין בו מחשבה. זהו כוח שניצב, לכל אורכה ורוחבה של הבריאה, כנגד לאור שיש בו מחשבה, שהוא האור האחראי לבנין העולמות ולפיתוחם. האור שאין בו מחשבה הוא כוח שמונע מדברים להתפתח, ולכן לפי טבעו הוא גולמי מאד, לא מעובד, אי-רציונלי, בלתי צפוי והפכפך. זה הוא כוח השואף לכסות, להסתיר, לחזור אל המקום שבו הדברים אינם גלויים. לפיכך, במושגים המקובלים אפשר לייחס לו מאפיינים של כהות, קדרות וחושך. טענתי היא שבנפש השבתאית הנקודה הפנימית נשלטת על ידי האור שאין בו מחשבה. זהו סוד נפשו של המשיח השבתאי, סוד המרתו וסוד כשלונו.

הדבר המרכזי שיש להבינו הוא שהאור שאין בו מחשבה איננו יכול לדעת את עצמו. לקאן טוען, בהתייחס לדמות המרכזית בספרה של מרגריט דיראס ״סוד הקסם של לול ו. שטיין״, שאם הייתה יודעת את עצמה, לא יכולה הייתה להתקיים. לורקה מעמיד במרכז את ה״דואנדה״, אותה נוכחת אפלה, עוצמתית ואלימה אפילו, שנמצאת ומורגשת מעבר למילים של הסיפור או השיר, מעניקה לו את חיותו ומבחינה בין טוב ורע בעולם היצירה. התיאולוגיה השבתאית פותחה על ידי נתן העזתי כדי לתאר את מסתרי נפשו של שבתאי צבי, אך שבתאי צבי עצמו לא ידע להסביר את הדברים במילים. היצירה האומנותית והחוויה הדתית כאחת מבוססות אם כן על ההליכה על הגבול הדק שבין גילוי וכיסוי, חשיפה והסתרה, אך עצם ידיעת הדבר מעמידה את המשך קיומו בסכנה.

הנפש המתעכבת והבלתי מורכבת

כאמור, האור שאין בו מחשבה הוא הכוח המעכב את ההתגלות והגאולה. לכאורה אפשר היה לחשוב שזהו כוח שלילי במציאות, כוח של הרס, אך אפשר לראות את הדברים גם אחרת. ראשית, התעכבות איננה בהכרח דבר שלילי. לולא העיכוב היה העולם ממשיך להתפתח ולהשתכלל בקצב גובר והולך, ומגיע בסופו של דבר אל קיצו. עצם ההתעכבות היא שמכוננת את הזמן, ולפיכך היא בעצם זו שמייצרת ומשמרת את הבריאה. זהו הסוד של כוכב שבתאי, שמקובל ליחס לו את כוח ההרס. במושגים מיתולוגיים שבתאי הוא האל היווני כרונוס, אל הזמן, שעמד במרכז בחגיגות הזריעה של הרומאים. שבתאי הוא האל הזורע אך אינו קוצר. במושגים נפשיים זוהי פעולה של הקרבה עצמית, המכוננת בסופו של דבר את הזמן של העולם והאחר. הנפש השבתאית היא נפש מתעכבת תמיד, והמשיח השבתאי מתעכב כדי ״לקנות זמן״ עבור העולם. ״גם אם יתמהמה בוא יבוא״, נאמר על המשיח, אך במקרה זה עצם ההתמהמהות שלו היא בואו, כי היא פותחת עבורנו את המרחב של הזמן שהוא בעצם החיים, הזמן החי בו הכול מתקיים.

מימד נוסף וחיוני של האור שאין בו מחשבה הוא היכולת שלו לשמר את הפשטות הגולמית של הקיום האנושי ושל החוויה הדתית והרוחנית. האור שיש בו מחשבה הוא אוסף של היקשים לוגים הנוטים להתפתח עד אין קץ, תלויים זה בזה, ומלמדים דבר מתוך דבר. דוגמה לכך אפשר לראות בהתפתחות של היהדות מתורה של התגלות אל מערכת מורכבת ומפורטת מאד של הלכות וחוקים. האור שאין בו מחשבה הוא הכוח המשמר את הרכיב הגולמי שבנפש, ומאיט את הטכנולוגיזציה שלה. במובן הזה, היותה של השבתאות תפיסה דתית אנטי-נומיסטית (שוללת חוקים) איננה המאפיין המרכזי כי אם נגזרת של תפיסת האור שאין בו מחשבה, שמבטל את החוקים בשמה של פשטות וראשוניות של חוויה.

שבתאי צבי

שבתאי צבי

התפיסה השבתאית ויום הכיפורים

מספרים על חסידי הבעל-שם-טוב ששאלו אותו לקראת פסח – באיזה כוונות מכוונות האר״י עליהם לכוון בעת אפיית המצות? כוונתם הייתה לסודות האותיות והתיבות, אך תשובתו היתה – דאגו שלאשה הקשישיה שמסייעת באפייה יהיה כסא לשבת עליו בעת המנוחה… אחת הבעיות המרכזיות של ההולכים בדרך היא הדגשת יתר של הכוונה, והדרך אל הגיהנום רצופה כידוע בכוונות טובות. ההבנה העמוקה של התיאולוגיה השבתאית מעודדת הכרה בחשיבות של הכוח הלא-מכוון בחוויה הרוחנית. לא כל פעולה צריכה להיות מכוונת, ולפעמים דווקא הפעולה הספונטנית, גם אם היא נראית הרסנית ולא רציונלית, היא העדיפה. יתר על כן, הואיל ומקורו של הכוח שאין בו מחשבה הוא גם כן אלוהי, הרי שלא לכל דבר יש הסבר. הנכונות לוותר על הצורך להסביר את כל מה שמתרחש במציאות שלנו כאילו התרחש לטובה יכולה לשחרר אותנו לרמה אחרת של חווית אלוהות, שכוללת בתוכה את הרע ליד הטוב ליד הרע, החושך לצד האור.

לפי המסורת השבתאית, יום הכיפורים הוא גם יום פטירתו של שבתאי צבי, ואולי אין בכך מקרה. מושג האור שאין בן מחשבה פותח לנו אפשרויות חדשות להבנה של סליחה וכפרה, כי הוא מאפשר לנו לראות את הכשלונות והפגיעות, שלנו ושל אחרים, כחלק ממארג קוסמי של עיכובים היוצרים את הקיום והזמן, ומונעים את בואה של גאולה זריזה ומשוכללת מדי של הנפש ושל העולם. המרת הדת של שבתאי צבי היתה, במושגים של יהדות זמנו, מעשה בלתי נסלח כמעט, אך אולי היא רכשה לעולם ההולך ומתכלה הזה עוד כמה מאות שנים של חסד הקיום. האור שאין בו מחשבה הוא נהר המטהר מכל החטאים, כי הוא לוקח אותנו אל שדה שמעבר לזמן, לכוונה, לתיקון ולגאולה, ולמרבה הפלא – השדה הזה הוא העולם הזה שאנחנו חיים בו, כאן ועכשיו, ברגע זה ממש.

[התפרסם לראשונה ב-NRG ניו-אייג', 8.10.2008]