ארכיון פוסטים מהקטגוריה "מחשבה דתית"

בנפשך אמצא מרפא

יום רביעי, 1 באפריל, 2009
המלך הפורטוגזי סבסטיאן, שמת בשדה הקרב במרוקו בגיל 24, וממתינים לשובו. פולחנו נמשך עד עצם היום הזה, בעיקר בברזיל

המלך הפורטוגזי סבסטיאן. הוא עוד ישוב?

הרעיון המשיחי עובר כחוט השני בחוויה הדתית לדורותיה, ואולי כדאי להקדים ולשאול – מדוע? הרי החשיבה הדתית כשלעצמה איננה מחייבת את קיומה של תפיסה משיחית. עצם ההכרה בקיומו של האל אין פירושה שקיימת בהכרח נחיצותה של גאולה, שהיא תנאי מקדים לתפיסה משיחית כלשהי. לכאורה יכול היה אלוהים לברוא את העולם, ואף להמשיך להשגיח עליו באופן רציף ותקין, מבלי להידרש בסופו של דבר לאיזו טרנספורמציה גואלת, לפעולה של שינוי. העולם יכול היה פשוט להמשיך ולנהוג כמנהגו. אם כך, מדוע אנחנו נדרשים לקיומם של הגאולה ושל המשיח?

לפי הבנתי, בבסיסה של תפיסת הגאולה עומד הצורך להתמודד עם דבר קיומו של המוות. מנקודת מבט קיומית, האמת העירומה בדבר סופם הבלתי נמנע של החיים היא קשה מנשוא, ונפש האדם צרה מלהכילה. ואם המוות, וכל צורות הסבל האחרות הנובעות ממנו, הוא העובדה הקיומית המרכזית ממנה נגזר הכול, הרי שלעניין המוות חייב להימצא פתרון. לא די לנו בכך שאלוהים ברא את העולם ומשגיח על קיומו – ואם נרצה להאמין בהשגחה פרטית, גם על קיומנו; לשאלה הגדולה של המוות מבקשים אנו מענה, ברמה האישית והכללית כאחת.

ברמה האישית, המענה העיקרי שניתן בחשיבה הדתית לעניין המוות הוא רעיון גלגול הנשמות. אם הנשמה אכן מתגלגלת הלאה עם סיום חיינו, הרי שהיא נצחית, ובכך מפרה את הכלל הגדול והמאיים ביותר של המוות – סופיותו. רעיון גלגול הנשמות מרכך את ההתמודדות עם המוות האישי ועם ידיעת דבר מותנו העתידי. יש בכך משום נחמה שאין לזלזל בחשיבותה, ואין פלא שרעיון גלגול הנשמות תופס מקום מרכזי בתרבויות רבות. עם זאת, כדאי לשים לב גם לסכנות הנשקפות מתפיסה המאפשרת לנו להירדם בחיים האלה לטובת החיים הבאים, בעוד שעון החול של חיינו הולך ואוזל. כך הופכת גלולת ההרגעה של גלגול הנשמות לגלולת השינה של אלה אשר, כפי שכינה זאת רבי נחמן מברסלב, "ישנים את חייהם".

רעיון גלגול הנשמות מרכך את ההתמודדות עם החידה הגדולה של המוות ברמה האישית, אך עדיין אין די בו כדי להתמודד עם דבר מותו האפשרי של העולם כולו. עם גילויה של האנרגיה הגרעינית ובעקבות הטלתה של פצצת האטום על הירושימה, המצוקה הרוחנית הנוגעת לאפשרות הגעתו של העולם לקיצו רק החריפה. במידה רבה מסבירה המצוקה הרוחנית של העידן הגרעיני את המהפכה הרוחנית של שנות השישים, כאשר הדור הראשון של הילדים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה הגיע לפרקו, ואולי גם את מהפכת הניו-אייג' שבאה בעקבותיה, אשר רעיונות של גאולה אישית וכללית שלובים בה על ימין ועל שמאל. אך האם ישנו רעיון אשר שוזר יחד את ההצלה האישית מאימת המוות עם גאולתו של העולם מגורל של כליה? כיצד אפשר לחבר בין השניים?

זאוס ניצל מציפורניו של כרונוס. רמברנדט

זאוס ניצל מציפורניו של כרונוס. רמברנדט

ההאנשה של הגאולה

בתרבויות קדומות רבות מילאו האלים את התפקיד המקשר בין האדם לבין האלוהות המופשטת. האלים היו בעלי מאפיינים אנושיים – החל בדמותם החיצונית, דרך סיפור חייהם וכלה באופיים. כך למשל זאוס, אל מרכזי בפנתיאון היווני, היה טיפוס אנושי להפליא בזעמו, בעלילות תשוקותיו ובקנאת נשותיו. סיפור המיתוס בו זאוס ניצל בתחבולה מזעם אביו כרונוס, ובסופו של דבר הורג אותו ומונע ממנו להמשיך ולבלוע את התינוקות שיולדות לו אשתו ריה, הוא למעשה סיפור גאולה מן המוות המשלב יחד את האישי ואת הכללי. ברמה האישית הוא מייצג את ההינצלות של זאוס עצמו מהגורל האנושי של המוות, וברמה הכללית – את סיום שלטונו של כרונוס, הוא שבתאי, אל המוות והזמן.

בהמשך, עם המעבר מריבוי האלילים הפגאני אל תפיסה מונותיאיסטית מובהקת, איבדו האלים את מקומם כמתווכים בין האלוהות שהיא הכול לבין האדם המתכלה. את הרִיק שנוצר צריך היה למלא, ואת מקומם של האלים שאבדו לבלי שוב תפס המשיח. אין זה מקרה, אם כך, שהמעבר לאמונה באל אחד בעולם היווני-רומי התבצע בתיווכה של דת מבוססת משיח בדמותה של הנצרות, ולא של דת מונותיאיסטית "קלאסית" כמו היהדות או בהמשך – האיסלאם. אפשר לראות בכך את תחילת תהליך ההורדה של הגאולה מהשמיים אל הארץ, מדמות אל גואל לדמות שהיא, לפחות בחלקה, בת אנוש. המשיח הנוצרי מייצג באופן ייחודי את השילוב בין הגאולה האישית לבין גאולת הכלל בסוגיית המוות: הוא לוקח על עצמו את המוות האישי, וגם – במותו הוא גואל את הכלל. כך הוא מצליח לצוד את שתי ציפורי הפחד הקיומי במכה אחת: מצד אחד, בהיותו לפחות במידה מסוימת בן אנוש, מותו האישי מאפשר לנו "גאולה של הזדהות", אליה נתייחס בהמשך. מהצד השני, במותו הוא מציל את העולם וגואל אותנו מפחד הכליה של העולם כולו.

ישוע הנוצרי. משורה ישחרר רק המוות?

ישוע הנוצרי. משורה ישחרר רק המוות?

גאולה של הזדהות

מהי אותה "גאולה של הזדהות"? ברמה הפסיכולוגית יש כאן תהליך מורכב, שקשור לאותו רכיב בנפש המחפש לצאת מתוך הגבולות הצרים של האני הפרטי. הרצון הזה מוכר לנו גם מעולמה של האהבה, והוא הבסיס לחוויה הדתית, הנדרשת להכיר במשהו שהוא מעבר לקיום העצמי. אם כך, הנפש מחפשת לשחרר את עצמה מעצמה, מסופיותה ומפחדיה, והיא מעתיקה את עצמה בפעולה של הזדהות אל אובייקט אשר חיצוני לה. בעולם הנוצרי, העתקה של נפש המאמין אל דמותו של ישו מאפשרת לו לחוות בה בעת את הנצחיות האלוהית של ישו ואת סופיותו האנושיות. חשוב להבין – כדי לאפשר את תהליך ההזדהות חייב להתקיים דמיון. זה סוד כישלונו של המונותיאיזם המופשט, וסוד המשך קיומו של הרכיב המשיחי באמונת הייחוד. ואם אכן הדמיון לאנושי הוא כה מרכזי, כדאי לשים לב לדמויות של המשיחים שהתפתחו ולמאפייניהן.

אם כך, מהם מאפייני דמותו של המשיח המאפשרים לנו "גאולה של הזדהות"? הגלריה של המשיחיות רצופה דמויות מרתקות – יושבי עמודים, שוכני מערות, מקובלים ובעלי סודות. ההיסטוריה היהודית שזורה בעלילותיהם של משיחים שונים בעלי סיפורים מרתקים, כדוגמת שלמה מולכו ודוד הראובני, וגם דמויות מפתח כמו הבעל-שם-טוב ורבי נחמן מברסלב היה להן עניין עם העניין המשיחי. חלקם פעלו בסתר או במרחב הדתי-אמוני, וחלקם ניסו כוחם בגאולה פוליטית. עם זאת, אפשר להבחין בכמה קווי דמיון במאפייני האישיות שלהם ובעולמם האנושי.

ברמה של ההזדהות הנפשית, אפשר להבחין בשני דפוסים עיקריים של משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. לפי המסורת, משיח בן יוסף מקדים את בואו של משיח בן דוד ונהרג בשירותו. כאן המקום לחזור לדמויות המקראיות המקוריות של יוסף ודוד. במסורת היהודית יוסף מייצג את זה שאינו חוטא לעולם, עד כדי כך שלפי המדרש בסיום פגישתו עם אשת פוטיפר הוא איננו נכנע לתשוקתו, אף שזרע מתחיל לזרום החוצה דרך קצות ציפורניו. זוהי דמותו הקלאסית של הצדיק, שנמצא מעבר למגבלות של בן האנוש הרגיל ולרמת הנפש, וההזדהות עמו קשה עד מאוד – אף שהיא מעוררת לפעולה של שיפור עצמי, היא עלולה גם לעורר רגשות אשם ופגימות אישית. מנגד, דוד המלך הוא בדיוק הדוגמה למי שאיננו מצליח להתעלות מעבר לקיום בנפש ובגוף. מלבד חולשתו לנשים הרי גם נפשו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר תהילים, מלאה ייסורים, ספקות ופגמים. אם כך, כיצד משפיעים ארכיטיפים אלה על הדמויות המשיחיות השונות בהיסטוריה של היהדות?

אחד המשיחים שמרבים לייחס לו את דמותו של משיח בן יוסף הוא כמובן ישוע הנוצרי. יש לכך כמה סימוכין – בין השאר היות שם אביו יוסף והעובדה שהוא נהרג בסופו של דבר. רגש הטינה והאשמה הנובע מההזדהות עם דמותו של ישו כפי שהתפתחה במסורת הנוצרית המערבית, הוא לדעת הוגים כמו ניטשה וקירקגור אחד המאפיינים המרכזיים של תרבות המערב, אם לא המרכזי שבהם. ישוע הנוצרי מעמיד אות ומופת להתנהגות אנושית שאדם איננו יכול לעמוד בה, ולעולם הוא ייוותר, ברמה הרוחנית, בתחושת מחסור. לכן גם הרבתה להתפתח בנצרות תרבות של מנזרים והתרחקות מהבלי העולם הזה, כי הגאולה איננה נמצאת במישור של האנושי, וההזדהות עם ישו תובעת התרחקות. כדי להידמות למשיח על המאמין לעשות את הבלתי אפשרי, ולכן הוא לעולם נשאר בלתי מושג. גאולה של הזדהות דרך דמותו של ישו נמצאת מחוץ למרחב של הנפש וקרובה תמיד אל המוות, כי הדרך היחידה להיגאל באופן מוחלט היא למות כמוהו על הצלב. ייתכן שיש בכך משום סעד רוחני למי שנמצא על ערש דווי, וייתכן שיש בכך להקל על פחד המוות הקיומי, אך באופן עמוק יותר, ולתחושתי בלבד – אין בכך בחירה בחיים, אלא במוות.

שבתאי צבי והמאמינים. תחריט מהמאה ה-17

שבתאי צבי והמאמינים. תחריט מהמאה ה-17

המשיח השרוט

מול דמותו של ישוע הנוצרי, ואם נשים לרגע בצד את שאלת הצלחת הגאולה הראויה לדיון נפרד, אפשר להעמיד את שבתאי צבי כאחד המועמדים לדמות משיח בן דוד. ראשית, הוא איננו נהרג, אלא דווקא בוחר בחיים, ובמעמד בו היה יכול להיהפך לעוד אחד בשורה הארוכה של הרוגי מלכות, הוא מעדיף להתאסלם מאשר שייפרד ראשו מגופו. יתר על כן, ואולי חשוב אף יותר – שבתאי צבי הוא המשיח ה"שרוט". בין אם מקבלים את הניתוח הפסיכואנליטי של גרשום שלום בדבר היותו מאני-דיפרסי או את הניתוח הפסיכו-סקסואלי של אלי שי לגבי הפגיעות המיניות שסבל בצעירותו – אי אפשר להתעלם מהיותו אנושי עד מאוד. שבתאי צבי הוא, כדברי ניטשה, "אנושי, אנושי מדי". מחד זהו סוד כישלונו הבלתי נמנע, אך מנגד זהו דווקא סוד כוחו, כי היותו כה אנושי מאפשר למאמין לבצע באמצעותו "גאולה של הזדהות". שבתאי צבי איננו נגאל מהקיום ברמת הגוף והנפש, והמאמין יכול למצוא נחמה לא בהתעלות מעל קיומו הנפשי, אלא דווקא בתוך נפשו של המשיח, בבחינת – בנפשך אמצא מרפא.

הגאולה בתוך הנפש מהווה קריאת תיגר על תפיסות רבות שרואות את הגאולה כשחרור של האגו והתעלות מעל האני. התורה השבתאית היא תורה רוחנית מורכבת, והיא נתונה לפרשנויות רבות. טענתי היא כי ביסודה, השבתאות היא תפיסה בעלת מאפיינים המתנגדים להתעלות ולגאולה מחוץ לחיים ולעולם. בעניין זה אני נסמך על טענתו של ליבס, הרואה בשבתאות תורה של גנוזיס-הפוך. לפי תפיסה זו, הכוח המתעלה מעל הגוף והנפש, אותו כוח שיוצא מהעולם ומטייל בעולמות עליונים, הוא בעצם כוח שלילי. אם כך, הנכונות להשתחרר מהניסיון לגאולה דרך העליונים היא-היא הגאולה עצמה, המתרחשת תמיד בתחתונים. ברמה של הנפש פירושו של דבר שהגאולה איננה פריה של התעלות מעל הנפש אלא של השלמה וקבלה גמורה של חסרונותיה ופגמיה. לכן, ובאופן פרדוקסלי, ככל שנפשו של האדם אפופה יותר בקשיים ובמצוקות, כך הוא מתאים יותר להיות המשיח הגואל. גדולתו של שבתאי צבי במובן זה הייתה יכולתו להכיל בתוכו את כל פגעי הנפש ולא להתפתות לגאולה טרנסצנדנטית, אלא לגאולה בתוך הגוף והנפש, כאן באדמה.

[דויד ברק, מרץ 2009. כותרת המאמר לקוחה משירה של דין-דין אביב, "אף לא מילה"]

הנושפות בקשרים

יום שני, 30 במרץ, 2009
אלכסנדר חותך את הקשר הגורדי. יאן-סימון ברת'למאי

אלכסנדר חותך את הקשר הגורדי. יאן-סימון ברת'למאי

סורה 113 – השחר הבוקע

אמור, ישמרני ריבון השחר הבוקע
מפני רעתם של כל יצוריו,
ומפני רעתו של אופל בהאפילו,
ומפני רעתן של נושפות בקשרים,
ומפני רעתו של קנאי בקנאו.

[תרגום: אורי רובין]

סורת הפיל

יום שישי, 13 במרץ, 2009
סורת הפיל. קליגרפיה של הפסוק הפותח

סורת הפיל. קליגרפיה של הפסוק הפותח

סורה 105 – הַפִּיל

בשם אלוהים הרחמן והרחום

הלא ראית מה עולל ריבונך לבעלי הפיל:
הן שם את מזימתם לאל,
ולהקת ציפורים שלח מעל,
לרוגמם באבני גוויל,
ועשה אותם כמוץ נאכל.

[תרגום: אורי רובין]

איה סופיה

יום שישי, 13 במרץ, 2009

איה סופיה

איה סופיה. איה מקום כבודה?

הייתי ראשון הנכנסים לאיה סופיה באותו בוקר. שישה היו לפני בתור, אך ארבעה עצרו להצטלם ושניים התעכבו בקופה, ואני אצתי רצתי קדימה, ונדמה שאף פתחתי בכוחות עצמי את השערים הגדולים בכניסה אל הכנסייה (והרי זה לא ייתכן). קרירות של בוקר אפפה את החלל שנפער מולי. במבט ראשון – אכזבה. במרכז הכנסייה הענקית מיתמרים פיגומים מכוערים ומעלית רועשת עולה בהם, מסירה את הצעיף מאשליית המקום הקדום, הזמן האחר. הזוהי אותה איה סופיה, ששליטים ביזנטים עטורי ניצחון הוכתרו בה, רק כדי לשוב שפלי ברך ומובסים להסתתר במעמקיה? לאחר הכיבוש העותמני הוסבה למסגד. ארבעה מינרטים זקופים מעטרים את שיפוליה, וארבעה מגיני ענק, מכוסים אותיות ערביות בקליגרפיה מרהיבה אך צעקנית, מקשטים את עמודיה הפנימיים. מה לעבר המהודר ולפיר המתכת, לרעש הפועלים, לקולות השאיפה והנשיפה של הציוד הפנאומטי. איֵה מקום כבודה?

אחרי שהנשימה חוזרת לעצמה והגוף מתרגל לעוצמתו של החלל, משהו נרגע בי ואני מתחיל לחוש את רוחו של המקום. במקום שבו דורכות רגלי עמדו לפני זמן כה רב אנשים בשר ודם, גופים מיוזעים, נעליים כבדות, בוץ, הבל פה, רוק, מחשבות, הפרשות אחרות. מה הרגישו כאשר נשאו עיניהם אל כיפת הענק החופה על הכול? מה היו מחשבותיהם? האם חשבו על אלוהים, על פרנסה? על החיים ועל המוות, הקור והמחלות, היין, התבואה, אבק הדרכים, החום, הפריחה, הכאב והכמישה, הגעגוע לגוף אישה, העונג, הדחייה? אני מרגיש שאט-אט משתלטת על ראשי עננה, בלי מקום ובלי זמן, ואני נדחף על ידי כוח קדום שעולה מסביבי ומתוכי, ומכוון את צעדי – לאן לא אדע.

אני מתחיל להסתובב במעגל גדול בחלל הקומה התחתונה, ובפינה הדרום מערבית מתגלה לפני מתלול אבן המוליך כלפי מעלה. אני עולה בו. הוא מסתיים בקיר, פונה שמאלה ואחורה, וממשיך לטפס מעלה, ואני איתו. הרצפה רצפת אבן גסה. המעבר רחב, ונראה שאפשר היה להוליך בו גם סוסים או בני בקר. אני מרגיש נדחף על ידי ההמונים שצעדו כאן לפני, נדחסים מעלה בדרכם אל התפילה. המתלול עולה ועולה, שוב פנייה ושוב פנייה, והנה אני מוצא את עצמי בקומה העליונה, משקיף מטה אל הרצפה ההולכת ומתמלאת בתיירים נמרצים. הם רחוקים ממני כעת, וקולם נשמע לי מעומעם וזר.

אני נמצא לבדי במבואת אבן גדולה ורחבה. קרני אור אלכסוניות והססניות חודרות מבעד לחלונות קמורים הפעורים בקירות האבן. מימיני, בצדה האחר של המבואה, נגלים שברי פסיפסים גדולים והדורים, זוהרים באור זהב, מנצנצים-לא-מנצנצים, מזמינים אותי לבוא ונסוגים, מפתים ונעלמים. אני חוצה את רצפת האבן, מתקרב אליהם מהוסס ונפעם, נעמד מולם. האור מאיר את גבי ושוטף את פניהם, מכה אותם ואותי בסנוורים.

ישוע. פסיפס על קירות איה סופיה.

ישוע. פסיפס על קירות איה סופיה.

על דוד המלך נאמר שמעולם לא עבד עבודה זרה. כצוק איתן עמד מול מקטירי הבמות ועובדי הבעל והעשתורת, מניף חרבו מול פולחן הדמות. אך האדם הרי נברא בצלם – כה מושכת הקרבה, כה דק הגבול, כה רב הפיתוי (ולפיתויי גוף אחרים הן ידע דוד להיכנע). משכבר טענתי שאינני מבין את עבודת האדם בדמותו של ישוע – הגוף המדמם, העיניים הנבונות, דקוּת הגו. בסתר לבי אף בזתי לה בגאווה של בעל ידיעה. והנה אני מוצא עצמי כורע ברך מול הדמות הקורנת, ומברך. הנהרה על פניו, הרצון להיות פתאום קרוב אליו, לחסות תחת מבטו החומל, להסתתר תחת כנפיו, להצטופף עם מאמיניו, להתגפף בגופו ולאכול את לחם חיותו. הכנעה, נפילת אפיים. קמתי מזועזע, שואל את עצמי אם איבדתי את מקומי בעולם הבא. יצאתי החוצה, כמעט בריצה, מפלס את דרכי בעד המוני האדם והמצלמה. התיישבתי בבית הקפה שבחצר, הזמנתי תה, ולא העזתי לשוב ולהיכנס.

אלי, אלי, למה עזבתיך?

לאלוהים אין צורה

יום שני, 23 בפברואר, 2009

ציור מהאמזונס. רפרודוקציה: אוראל כהן, באובאו

ציור מהאמזונס. רפרודוקציה: אוראל כהן, באובאו

הערב הוא ערב ראש חודש אדר, אבל היום עדיין לא. זהו היום האחרון שלפני החודש הפרוע הזה, והמהות של כל מה שצריך למות בחודש הקודם ולהיוולד מחדש בחודש החדש נמצאת בזמן הביניים. ואם שבט הוא חודש של ראשית צמיחה, ואדר הוא חודש של שמחה, מה מחבר ביניהם? על מה צריך לוותר בשביל לשמוח ולא רק לצמוח? איפה הנקודה בה השמחה היא היא הצמיחה? מחשבה ראשונה שעולה היא על כך שצמיחה זה עניין רציני. יש בזה משהו. כל מי שטבוע בו החותם הקיומי, ומריח את האיכות ההולכת ומתקצרת של הזמן, חייב לקחת את הדברים ברצינות. אבל משהו עלול להיתקע שם. הרצינות יכולה לקחת אותנו עד נקודה מסויימת, וממנה והלאה משהו צריך להתשחרר. הרצינות יכולה לקחת אותנו רק עד הגבולות של ההגיון, אבל כל כוחות היצירה שנמצאים מעבר אליו דורשים שפה אחרת, פראית יותר, מחושבת פחות, לא סדורה ולא מדוייקת. התהליך היצירתי מחייב את הנכונות לצאת מעבר לגבולות של עצמך, ובשלב הביניים לפחות – להסכים להיות בלי המסיכה של הסדר וההגיון. ייתכן שאחר כך תמצא לדברים צורה ותבנית. אבל בינתיים נדרש אמון. וכמו ביצירה כך בחיים. אדר הוא הזמנה לפרק את הגדרות של הזהויות ולהיות בלי צורה, תוך אמונה שיוולד בסופו של דבר משהו,  אבל יותר מכך – תוך הנאה פשוטה על עצם העדר הצורה. הרי מי שחייב תורה חושב שאלוהים עצמו הוא צורה, וזו עבודה זרה.

לחיי העדר הצורה!

אלוהים הוא שיר

יום חמישי, 19 בפברואר, 2009

"החיים רבי פנים
וכל הימים שונים מהאחרים
רק כשנהיה רבי פנים כמוהם
נהיה עם האמת
, ולבד" (פרננדו פסואה, "על העמוד היציב")

פרננדו פסואה - תמונת עומק

פרננדו פסואה - תמונת עומק

מרבית התורות הרוחניות עוסקות באחדות, ומעלות אותה על נס. האחדות היא המאפיין הרוחני הגבוהה ביותר של הקיום, ושאיפתו של ההולך בנתיבי הרוח הוא לחוות את האחדות עם האלוהים וגם בתוך עצמו. מתוך כך, התרגלנו בשפה הרוחנית לחפש אחר רצון מרכזי אחד, גרעין אותנטי של קיום רוחני. מתוך שנדע את מהותנו נדע את עצמנו ואת עצמותנו. אך האם בהכרח אכן קיים רצון מרכזי אחד? האם קיימת אמת פנימית יציבה אחת, גם אם נתונה לשינויים? או שמאחורי המסכה של האני והעצמי הקבועים והיציבים אין אלא כאוס אחד גדול, רוחני וקדוש?

"כל חלומות העולם"

המשורר המיסטיקן הפורטוגזי פרננדו פסואה, אולי גדול משוררי המאה העשרים ותופעה ייחודית בהיסטוריה של המחשבה האנושית הכתובה, קורא בשירתו תגר על התפיסה של אחדות הרצון והאני. חשוב לציין כבר עכשיו – פרננדו פסואה לא היה משורר אחד, אלא כפי שכינה זאת מבקר הספרות יורם ברונובסקי – "גלקסיה של משוררים". הוא כתב בתור שבעים ושניים משוררים שונים, מתוכם שמונה עשר חשובים ושלושה מרכזיים ממש. לאלה האחרונים הייתה ביוגרפיה משל עצמם: אחד היה למשל מהנדס אוניות, השני רועה עדרים. היו ביניהם יחסים, ופסואה, אסטרולוג חובב, אף הכין להם מפות לידה אסטרולוגיות. פרננדו פסואה פרסם ירחוני שירה שלמים בהם היה הוא העורך, כל המשוררים ואף כותבי המכתבים למערכת. הוא כתב מסות משיחיות בפורטוגזית, למד קבלה נוצרית וכישוף, היה כנראה בעל שורשים יהודיים אך חקר גם תורות מזרחיות ואת תורות הבונים החופשיים.

אפשר כמובן להזדרז ולסווג את התופעה של פרננדו פסואה באחד המדורים הקליניים של מבוכי הפסיכיאטריה המודרנית, אבל מעניין הרבה יותר להסתכל עליו מנקודת מבט של תפיסתו הרוחנית את העולם ואת עצמו. כמו ניטשה למשל, פסואה היה התרחשות חד-פעמית שהביא לעולם תפיסה שלמה, ייחודית ומלאה, שאיננה כפופה לדבר ומרוב עוצמתה היא עלולה להביא גם כליון על מחברה. ניטשה לא עמד בכך, וסיים את חייו בבית המשוגעים, צוחק ובוכה חליפות. פרננדו פסואה, פקיד משלוחים אלמוני ביום, ובלילה מחברם של עשרות אלפי עמודים של כתיבה יוצאת דופן, שהתגלו בעיקר לאחר מותו, השכיל להלך על חוד התער של השפיות עד סיום חייו. המיסטיקן מצליח לשחות בנהר בו המשוגע טובע, אמר פעם מישהו. ואולי עבור המשורר המיסטיקן, הכתיבה היא קרש ההצלה?

סיפורו של פרננדו פסואה מביא אותנו אל השאלה – מה תפקידה הרוחני של הכתיבה? מה מבדיל בין סופר ומשורר העוסק בעולמות הרוח, לבין מורה רוחני המציג תורה? האם פרננדו פסואה היה מיסטיקן ובעל תורה רוחנית, או שמה עלינו להותיר את ההתייחסות אליו למדורי הספרות? ישנם משוררים וסופרים נוספים, למשל פנחס שדה, וולט ויטמן ואחרים, שנעו על הגבול בין עיסוק מוצהר בעולמות הרוח לבין העולם המרוחק יותר של הסופר המתבונן מהצד. מה ניתן ללמוד משירתם על תורתם, ואלי מעניין אף יותר – מה היא הנקודה הפנימית בנפש המכריעה את גורלו של האדם בין שני הפסגות הדומות, אך עם זאת כה שונות, של חווית הקיום האנושי?

לחיות כדי לספר

בעולם הרוחני נוטים לייחס חשיבות רבה לבחירה עצמה, לעשייה, להתמסרות לדרך הרוחנית. הנכונות "ללכת עד הסוף" עם האמת הרוחנית היא מאפיין מובהק של המורה הרוחני האמיתי, או כפי שכתב על כך רומי, "אמת שאין חיים אותה איננה אמת". צימצום הפער בין החווה לחוויה עד כדי התמזגות היא משאת הנפש של המיסטיקן, אך דרכו של המשורר היא אחרת. בעיני המיסטיקן המשורר נשאר תמיד עם רגל אחת בחוץ, מהוסס משהו, מתבונן מהצד על העולם הרוח כבעל ספק. אך האם זה באמת כך? האם מדובר בסירובו של המושרר להתמסר אל המציאות והאלוהות, או שמא יש דברים אחרים בגו, סיבות עדינות ומורכבות יותר שבתוך נפשו של האדם ושל העולם?

הטענה שלי היא שנקודת המבט של המשורר היא כורח המציאות של קיומו הרוחני, שילוב של בחירה מודעת עם גזרת גורל, שממקמת אותו לנצח על קו התפר שבין המציאות לבין היכולת לתאר אותה, בין החוויה לחווה, בין המתבונן למושא ההתבוננות. המשורר הרוחני הוא זה שיכול היה ללכת עד כלות, עד מות הנשיקה של הכושלים לצאת מהפרדס, אך בחר (או נידון) להישאר על הגדר, ולחיות כדי לספר. בעולמות היותר סדורים של השירה מרבים לדבר על המשורר כגולה מארצו ומשפתו, ולא מעט מהמשוררים המפורסמים ביותר אכן הוגלו מארצם וכתבו בגלות. במובן זה, המשורר הרוחני הוא המשורר שהוגלה מארצות הרוח, ודווקא מתוך הגלות הזאת נוצרה יכולת התיאור, ואולי יותר חשוב – הכמיהה. המשורר המיסטיקן הוא זה העומד על הרציף ומנופף לשלום לספינות המפליגות על נהר החיים. אין הוא עולה על הסירה, אך כתיבתו היא הרוח המניעה את המפרשים של דורות של מחפשים חדשים.

תמונת עולם פסימית זו אכן נראית מתקבלת על הדעת, והיא טבועה בנפשה של התרבות המערבית. אבל, וכאן המקום להעלות תהיה נוספת – האם זה בהכרח כך? האם קיומה של נקודת משורר פנימית באדם, המחייבת אותו לשמור על פיצול פנימי בין חווה למתבונן, היא מבנה נפשי ללא מוצא? או שמא יש דרך נוספת, המגשרת על הפער בין הלב לבין המעין, בין הרצון להתמסר בכוליות מוחלטת אל אהבת האלוהים והאדם לבין הצורך לשמור על מרחק כדי להתבונן, כדי להתגעגע, כדי לכתוב? האם יש נתיב המאחד את כמיהתו של המשורר אל האהוב הבלתי מושג עם קפיצת הראש הרוחנית של המיסטיקן המתמסר כל כולו לאחדות ולאחד? האם יש דרך שלישית?

תקרת הקבר של חפיז בשיראז

תקרת הקבר של חפיז בשיראז

אלוהים הוא שיר

"חפיז הוא השיירה השמיימית
עליה כתב האהוב את המסר הקדוש"
(חפיז, "עכשיו הזמן לדעת")

ההנחה הבסיסית מאחורי כל תורה רוחנית היא שיש לרוח תורה. תורות רוחניות הן מיסודן הגיוניות: הן נדרשות להסביר את עצמן, להיות עקביות ושיטתיות, להוביל או להנחות לעבר תוצאות מסויימות. התורות השונות יכולות להיבדל זו מזו בפרטים, אך עצם התפיסה לפיה יש תורה משותפת לכולן. לפיכך, אלוהים של בעלי התורות הוא, בדרגה כזאת או אחרת, אלוהים שנותן תורה. הוא קובע כללים וחוקים, או לכל הפחות נותן הנחיות. יש לו בדרך כלל מוסר והגיון, מבחני תוצאות ומעשים רצויים. המחשבה הרוחנית מתפרטת לתבניות מחשבה, תנוחות גוף, סדרות קבועות של צלילים, ומרוב שאנחנו מתמקדים בפרטים, בסופו של דבר, בלי ששמנו לב – אנחנו מתקבעים. התורה עצמה הופכת להיות האלוהים.

בעולם השירה הדברים שונים. בשירה טובה אין חוקים, וגם אין לה תוצאות ברורות, עקביות וערכים. שירה טובה איננה נדרשת להסביר עצמה או להוכיח את דרכה – שירה טובה היא פשוט שירה. שירה טובה משתנה תמיד, וזה סוד כוחה. היא איננה מתיימרת לדעת דבר, ובתוך כך מחברת בין הרגע לנצחי, בין עתיד, הווה ועבר. השירה היא מרחב אחר של הוויה, של טשטוש גבולות בין משורר לשיר, בין יוצר ליצירה. כך מרשים לעצמם המשוררים הסופיים לכתוב את שמותיהם בין בתי השירים, ולשחק עם אלוהים במשקלים וחרוזים. האלוהים של רומי וחפיז קרוב מכל מיני קריבוּת. זהו הלך רוח נפשי שבו ההתמזגות עם האל איננה נפרדת מהשירה, אלא השירה היא הדרך להתמזגות עם האל.

במסורת של השבתאים, שקרובה ברוחה ובנפשה לבקטישים הסוּפים, אין הרבה תורה אבל יש משקל רב לשירה. שירת התשבוחות של השבתאים, והמקבילה לה – שירת ה"נאפס" (נפש) של הבקטישים – עומדות במרכז הפולחן הדתי של המאמינים. כשהשירה מחליפה את התורה, אלוהים הופך להיות גמיש יותר, ברור פחות, משעשע ומשועשע. כשהשירה היא היא המיסטיקה עצמה, מטשטשים הגבולות בתוך הנפש, ונולדת התנועה, אותו גשר בלתי אפשרי בין פסגה לפסגה. אולי כאן, במפגש בין חפיז לפרננדו פסואה, נמצאת התשובה לבדידותו של המשורר ולנוקשותו של בעל התורה. אז נכנסות כל שורות השיר תחת כנפיה של השירה, והשירה היא האלוהות הופכת לאחדות עצמה. ואם אלוהים של בעלי השירה הוא התורה עצמה, אזי אלוהי השירה הופך לשיר, ארוג בתוך העולם בחרוזים של אש, לעולם בלתי צפוי ולא מפוענח, סוד פלאי הרקום בשמי הנצח של אלוהים, אדם ושורה.

"אלוהים ואני
נהיינו כמו שני אנשים שמנים
החיים יחד על סירה קטן אחת
כל הזמן אנחנו נתקלים זה בזה
וצוחקים"
(חפיז, "אלוהים ואני")

[התפרסם לראשונה ב-NRG ניו-אייג', ינואר 2009]

תרגומי השירים של פסואה: רמי סערי ופרנסיסקו דה קושטה ריש, מתוך "על העמוד היציב", הוצאת כרמל, 2008.

תרגומי השירים של חפיז: דויד ברק ושנייה בן חיים, לפי הנוסח באנגלית של דניאל קנדינסקי.

אי-תקינות רוחנית: האנטומיה של הנפש השבתאית

יום חמישי, 19 בפברואר, 2009

העולם הרוחני, כמו כל עולם אחר, מתנהל בסופו של דבר לפי חוקים כלשהם של היררכיה והעדפה. כמו שנהוג לומר שעדיף להיות עשיר ובריא, בעולם הרוחני כדאי באופן כללי להיות מואר, אוהב ונקי. יש בכך משהו כמעט בלתי נמנע. גם תורות רוחניות כדוגמת הזֵן, שלכאורה אינן שואפות לשום דבר, שואפות בסופו של דבר אל האין. אם מתבוננים על עולם החיפוש הרוחני כעל מקשה אחת, על כל תחכומו, מורכבותו ורב-גוניותו, רואים שבסופו של דבר כל היובלים זורמים אל אותו הנהר. במתכוון ושלא במתכוון, במודע ושלא במודע, התפתח בתרבות האנושית דפוס של חיפוש רוחני שיש לו שפה פוזיטיבית, זרימה משותפת ויעד נכסף של גאולה כזאת או אחרת. נשאלת השאלה – האם אכן כך? מה לגבי הצמחים הנאחזים בגדות הנהר ומסרבים להיסחף עם הזרם? ומי הם דגי הסלמון השוחים במעלה הנהר? האוקיאנוס האלוהי איננו מסרב לאף נהר, אך מה עם הנהרות המסרבים לאוקיאנוס?

Hermetic Triumph - איור גנוסטי-הרמטי

Hermetic Triumph - איור גנוסטי-הרמטי

הנקודה פנימית והאור שאין בו מחשבה

בעולמה של החסידות התפתח מושג ״הנקודה הפנימית״ כדאי לתאר את מרכז החיות האלוהית באדם. הנקודה הפנימית היא הנשמה, הלב של הלב, רזא דרזין, שורש העניין והמהות האמיתית של כל דבר. בבואנו להתבונן בנקודה הפנימית, מתוקף השפה והמושגים שאנחנו משתמשים בהם, סביר להניח שנדמיין את הנקודה הפנימית כמקור של אור. החשיבה המערבית, מהמיתולוגיה של אל השמש אפולו, דרך הפילוסופיה הראציונלית של סוקרטס, עבור בניאו-פלטוניזם והשתלשלות האורות בקבלת האר״י וכלה במושג הנאורות של תנועת ההשכלה – מעדיפה בעליל את האור על פני החושך. האור הפך למטאפורה המרכזית של החיובי, הרצוי והטוב.

מנגד, התיאולוגיה השבתאית פיתחה מושג מרכזי שהוא חיוני להבנה אלטרנטיבית של נפש האדם – האור שאין בו מחשבה. זהו כוח שניצב, לכל אורכה ורוחבה של הבריאה, כנגד לאור שיש בו מחשבה, שהוא האור האחראי לבנין העולמות ולפיתוחם. האור שאין בו מחשבה הוא כוח שמונע מדברים להתפתח, ולכן לפי טבעו הוא גולמי מאד, לא מעובד, אי-רציונלי, בלתי צפוי והפכפך. זה הוא כוח השואף לכסות, להסתיר, לחזור אל המקום שבו הדברים אינם גלויים. לפיכך, במושגים המקובלים אפשר לייחס לו מאפיינים של כהות, קדרות וחושך. טענתי היא שבנפש השבתאית הנקודה הפנימית נשלטת על ידי האור שאין בו מחשבה. זהו סוד נפשו של המשיח השבתאי, סוד המרתו וסוד כשלונו.

הדבר המרכזי שיש להבינו הוא שהאור שאין בו מחשבה איננו יכול לדעת את עצמו. לקאן טוען, בהתייחס לדמות המרכזית בספרה של מרגריט דיראס ״סוד הקסם של לול ו. שטיין״, שאם הייתה יודעת את עצמה, לא יכולה הייתה להתקיים. לורקה מעמיד במרכז את ה״דואנדה״, אותה נוכחת אפלה, עוצמתית ואלימה אפילו, שנמצאת ומורגשת מעבר למילים של הסיפור או השיר, מעניקה לו את חיותו ומבחינה בין טוב ורע בעולם היצירה. התיאולוגיה השבתאית פותחה על ידי נתן העזתי כדי לתאר את מסתרי נפשו של שבתאי צבי, אך שבתאי צבי עצמו לא ידע להסביר את הדברים במילים. היצירה האומנותית והחוויה הדתית כאחת מבוססות אם כן על ההליכה על הגבול הדק שבין גילוי וכיסוי, חשיפה והסתרה, אך עצם ידיעת הדבר מעמידה את המשך קיומו בסכנה.

הנפש המתעכבת והבלתי מורכבת

כאמור, האור שאין בו מחשבה הוא הכוח המעכב את ההתגלות והגאולה. לכאורה אפשר היה לחשוב שזהו כוח שלילי במציאות, כוח של הרס, אך אפשר לראות את הדברים גם אחרת. ראשית, התעכבות איננה בהכרח דבר שלילי. לולא העיכוב היה העולם ממשיך להתפתח ולהשתכלל בקצב גובר והולך, ומגיע בסופו של דבר אל קיצו. עצם ההתעכבות היא שמכוננת את הזמן, ולפיכך היא בעצם זו שמייצרת ומשמרת את הבריאה. זהו הסוד של כוכב שבתאי, שמקובל ליחס לו את כוח ההרס. במושגים מיתולוגיים שבתאי הוא האל היווני כרונוס, אל הזמן, שעמד במרכז בחגיגות הזריעה של הרומאים. שבתאי הוא האל הזורע אך אינו קוצר. במושגים נפשיים זוהי פעולה של הקרבה עצמית, המכוננת בסופו של דבר את הזמן של העולם והאחר. הנפש השבתאית היא נפש מתעכבת תמיד, והמשיח השבתאי מתעכב כדי ״לקנות זמן״ עבור העולם. ״גם אם יתמהמה בוא יבוא״, נאמר על המשיח, אך במקרה זה עצם ההתמהמהות שלו היא בואו, כי היא פותחת עבורנו את המרחב של הזמן שהוא בעצם החיים, הזמן החי בו הכול מתקיים.

מימד נוסף וחיוני של האור שאין בו מחשבה הוא היכולת שלו לשמר את הפשטות הגולמית של הקיום האנושי ושל החוויה הדתית והרוחנית. האור שיש בו מחשבה הוא אוסף של היקשים לוגים הנוטים להתפתח עד אין קץ, תלויים זה בזה, ומלמדים דבר מתוך דבר. דוגמה לכך אפשר לראות בהתפתחות של היהדות מתורה של התגלות אל מערכת מורכבת ומפורטת מאד של הלכות וחוקים. האור שאין בו מחשבה הוא הכוח המשמר את הרכיב הגולמי שבנפש, ומאיט את הטכנולוגיזציה שלה. במובן הזה, היותה של השבתאות תפיסה דתית אנטי-נומיסטית (שוללת חוקים) איננה המאפיין המרכזי כי אם נגזרת של תפיסת האור שאין בו מחשבה, שמבטל את החוקים בשמה של פשטות וראשוניות של חוויה.

שבתאי צבי

שבתאי צבי

התפיסה השבתאית ויום הכיפורים

מספרים על חסידי הבעל-שם-טוב ששאלו אותו לקראת פסח – באיזה כוונות מכוונות האר״י עליהם לכוון בעת אפיית המצות? כוונתם הייתה לסודות האותיות והתיבות, אך תשובתו היתה – דאגו שלאשה הקשישיה שמסייעת באפייה יהיה כסא לשבת עליו בעת המנוחה… אחת הבעיות המרכזיות של ההולכים בדרך היא הדגשת יתר של הכוונה, והדרך אל הגיהנום רצופה כידוע בכוונות טובות. ההבנה העמוקה של התיאולוגיה השבתאית מעודדת הכרה בחשיבות של הכוח הלא-מכוון בחוויה הרוחנית. לא כל פעולה צריכה להיות מכוונת, ולפעמים דווקא הפעולה הספונטנית, גם אם היא נראית הרסנית ולא רציונלית, היא העדיפה. יתר על כן, הואיל ומקורו של הכוח שאין בו מחשבה הוא גם כן אלוהי, הרי שלא לכל דבר יש הסבר. הנכונות לוותר על הצורך להסביר את כל מה שמתרחש במציאות שלנו כאילו התרחש לטובה יכולה לשחרר אותנו לרמה אחרת של חווית אלוהות, שכוללת בתוכה את הרע ליד הטוב ליד הרע, החושך לצד האור.

לפי המסורת השבתאית, יום הכיפורים הוא גם יום פטירתו של שבתאי צבי, ואולי אין בכך מקרה. מושג האור שאין בן מחשבה פותח לנו אפשרויות חדשות להבנה של סליחה וכפרה, כי הוא מאפשר לנו לראות את הכשלונות והפגיעות, שלנו ושל אחרים, כחלק ממארג קוסמי של עיכובים היוצרים את הקיום והזמן, ומונעים את בואה של גאולה זריזה ומשוכללת מדי של הנפש ושל העולם. המרת הדת של שבתאי צבי היתה, במושגים של יהדות זמנו, מעשה בלתי נסלח כמעט, אך אולי היא רכשה לעולם ההולך ומתכלה הזה עוד כמה מאות שנים של חסד הקיום. האור שאין בו מחשבה הוא נהר המטהר מכל החטאים, כי הוא לוקח אותנו אל שדה שמעבר לזמן, לכוונה, לתיקון ולגאולה, ולמרבה הפלא – השדה הזה הוא העולם הזה שאנחנו חיים בו, כאן ועכשיו, ברגע זה ממש.

[התפרסם לראשונה ב-NRG ניו-אייג', 8.10.2008]