ארכיון פוסטים מהקטגוריה "רשמי מסע"

רשמי ביקור בבית העלמין הבריטי בבאר-שבע

יום שבת, 18 באפריל, 2009

בית העלמין הבריטי בבאר-שבע. צילום: פיטר ניקולסקי

בית העלמין הבריטי בבאר-שבע. צילום: פיטר ניקולסקי

רשמי ביקור בבית העלמין הבריטי בבאר-שבע

"זהו העידן ההרואי עצמו, אף שאיננו רואים זאת,
שכן הגיבור הוא בדרך כלל הצנוע והאלמוני באנשים" (
הנרי דיוויד תורו, "טיול")

מצאתי את עצמי בשבת בבאר-שבע, עיר נעדרת תהילה, אנשיה לוחמים באבק המצמית של השגרה הנישא על גבי רוחות השכחה מהמדבר הגדול שמדרום. הימים ימי טרום קיץ, ימים אחרונים של שאריות עננה ורוח קרירה, לפני בואם של החום הגדול והשמש הבוהקת, בהירה מדי למחשבה. השתכנתי בקרבתו של בית הקברות הבריטי, ובשבת בבוקר, בטרם תעלה השמש לגבהי מרום, הלכתי לבקרו.

בעבר היה בית עלמין זה ניצב ודאי בטבורה של העיר, אך עם גלי העליה והתפתחותה של העיר, התרבו סביבו בתי מגורים, חדשים וטמירים. הבניינים מרוצפי השיש בנויים בעיגול סביב כיכר ריקה, מעוטרת דשא זר למדבר, משובצת בשברי בקבוקים, מרצפות שנעקרו, שקיות פלסטיק ריקות ושאר אשפה. בתחתיות הבניינים עומדות ריקות חנויות להשכרה. מדי פעם חולפים על פני אנשים הצועדים במהירות, לבושים ביגוד צמוד וצבעוני, פניהם אטומות במשקפי שמש ולעיתים חוטים של פלסטיק נשמטים מתנוכי אוזניהם אל עבר החזה או צדי הגוף, שם מדלדל לו מכשיר השמעה כלשהו. בהמשך הכיכר ניצבת משום מה אנדרטה מוזרה, מין אובליסק חרוטי גדול ולידו דגל תורכיה, ומנגד פסל העשוי חומר פלסטי דמוי זהב של ראשו של אתאטורק, מייסד תורכיה המודרנית, כך נכתב. מתברר שזוהי אנדרטה לזכרם של הלוחמים התורכים שנפלו בקרבות עם הבריטים בבאר-שבע במהלך מלחמת העולם הראשונה. מחלון הבתים נשקף בית הקברות.

בית העלמין מטופח להפליא. שורות-שורות של מצבות שיש אחידות ניצבות בין ערוגות קטנות, ובהן פרחים עונתיים בשלל צבעים, ובפרט הסגול ומיני הורודים. הכול טמון בתוך כר גדול של דשא, כהה להפליא, המזכיר את מגרשי הקריקט שברחבי האימפריה הבריטית. המצבות נושאות עליהן, מלבד השם, תחריט צלב גדול, את שם הגדוד, ואת גיל הפטירה. בראש כל מצבה חקוק סמל הגדוד, ואלה רבים ומגוונים מאוד – חייל עטוי קסדה הניצב מאחורי מגן מצולב, מעין ראם או כבש מכונפים, תותח מתנייע וכדומה. בתחתית כל מצבה, מתחת לסימן הצלב, חקוקים משפט או שניים, כנראה לפי בקשתם של בני המשפחה. משפטים אלה הם שמשכו יותר מכול את תשומת לבי, והמשכתי לשוטט ביניהם, עד ששכחתי לשאת את עיני אל השמות החקוקים באבן.

אינני יודע, אולי זאת רק השפה הזרה, או עצם טבעם של הזמן והתקופה, אבל איזו אווירה של גבורה נסוכה על משפטים אלה. אנשים צעירים נמקים בדמי ימיהם תחת השמש הקופחות בחולות החמים של ארץ רחוקה, רחוקה מדי. הגדוד האוסטרלי, הגדוד הוולשי, הגדוד הסקוטי – למות הרחק מנוף מוכר של מולדת, מכרי דשא ועצים חסונים, מהמיית הים הצפוני ומהנחמה של קרקע לחה ותחוחה. יש בכך משהו שמכמיר כל לב. ובכל זאת, משפטי הגבורה, חלקם באנגלית וחלקם אף בוולשית קדומה, נושאים עמם מין ניחוח של דבר מה נורא, גדול מהחיים, שיש בו  מן הגואל בהתמודדות הנצחית של האדם עם גורלו ודבר מותו ומותם של יקיריו. יכולתי לחוש קרבה אליהם, אל אותם אנשים אלמונים, שמתו מוות מיותר אולי, ואולי אף בייסורים, אך משהו בהקשר ובאופן ההנצחה של מותם קשר אותם לנימי-נימיו של הגורל האנושי.

[דויד ברק. אפריל 2009]

ההולכים בחושך יראו אור

יום ראשון, 5 באפריל, 2009
ההולכים בחושך יראו אור. לרקוד באיגואנה הכחולה

בחושך יראו אור? לרקוד באיגואנה הכחולה

"העם ההולכים בחושך ראו אור גדול" (ישעיה, ט, א).

לפני מספר שנים הזדמנתי לבנגקוק, בירת תאילנד, לשהות של כמה ימים. השבת קרבה ובאה, והחלטתי לפנק עצמי לקראתה: פיניתי את קיטון שמונים הבאט שלי בקוואסאן, רחוב המטיילים, ושכרתי לי חדר במלון קטן ולא זול, עם אגם קטן בגינה, מיטת אפיריון, ורצפת עץ, והעיקר – מרחק הליכה מבית הכנסת. יום שישי הגיע, והמלאכה מרובה: התגלחתי בקפידה, פיניתי לבי מכל טרוניה, לבשתי חולצה לבנה חדשה, ויצאתי לקבל פני הכלה. אלאס, כשהגעתי לבית הכנסת, אחרי צעידה קצרה ברוח הלחה, משהו לא היה כשורה. נכון, כולם לבשו לבן, חייכו בנועם, קיבלו את פני במאור פנים. אולם בית הכנסת היה מואר באור יקרות. הכול היה נקי ונכון ויפה ונאה. ובכל זאת, משהו בפנים לא מצא מנוח, התקומם.

פניתי לדרכי, חזרתי למלון, החלפתי לטי-שרט שחורה והלכתי לקניון, לבית הקולנוע הקרוב. הקניון היה מואר ונוצץ. בקולנוע הוצג סרט פורנוגרפי למחצה – "לרקוד באיגואנה הכחולה". קניתי כרטיס. נכנסתי. הסרט היה בינוני. הקולנוע היה אפל. הפופקורן היה תפל. האנשים סביבי היו רגילים בעליל. לא היתה הילה של קדושה באוויר. יצאתי לרחוב. אישה תאילנדית מבוגרת, קשת יום, דוחפת את עגלת המזון הכסופה שלה, מרחק מי יודע איזה, אל ביתה שנמצא ודאי באחד הרבעים הפחות מוארים של העיר, בתים מפח וקרטון וצמיגים ושברי קרשים, כמו אלו שראיתי ברכבת הנכנסת אל העיר, כמו בכל עיר גדולה. נהגי מוניות וטוּק-טוּק ניסו לצוד תיירים שיכורים, מבוגרים ושמנים, שיצאו זה עתה ממופע גוֹ-גוֹ בתיאטרון מרופט. הכל היה חסר, לא שלם, יפה ואנושי כל כך. ואני הייתי בעננים: סופסוף זכיתי להחשכה. כשחזרתי למלון כתבתי שיר בשם "רוצה לראות את אלוהים בחושך", שעקבותיו אבדו בינתיים.

איה סופיה

יום שישי, 13 במרץ, 2009

איה סופיה

איה סופיה. איה מקום כבודה?

הייתי ראשון הנכנסים לאיה סופיה באותו בוקר. שישה היו לפני בתור, אך ארבעה עצרו להצטלם ושניים התעכבו בקופה, ואני אצתי רצתי קדימה, ונדמה שאף פתחתי בכוחות עצמי את השערים הגדולים בכניסה אל הכנסייה (והרי זה לא ייתכן). קרירות של בוקר אפפה את החלל שנפער מולי. במבט ראשון – אכזבה. במרכז הכנסייה הענקית מיתמרים פיגומים מכוערים ומעלית רועשת עולה בהם, מסירה את הצעיף מאשליית המקום הקדום, הזמן האחר. הזוהי אותה איה סופיה, ששליטים ביזנטים עטורי ניצחון הוכתרו בה, רק כדי לשוב שפלי ברך ומובסים להסתתר במעמקיה? לאחר הכיבוש העותמני הוסבה למסגד. ארבעה מינרטים זקופים מעטרים את שיפוליה, וארבעה מגיני ענק, מכוסים אותיות ערביות בקליגרפיה מרהיבה אך צעקנית, מקשטים את עמודיה הפנימיים. מה לעבר המהודר ולפיר המתכת, לרעש הפועלים, לקולות השאיפה והנשיפה של הציוד הפנאומטי. איֵה מקום כבודה?

אחרי שהנשימה חוזרת לעצמה והגוף מתרגל לעוצמתו של החלל, משהו נרגע בי ואני מתחיל לחוש את רוחו של המקום. במקום שבו דורכות רגלי עמדו לפני זמן כה רב אנשים בשר ודם, גופים מיוזעים, נעליים כבדות, בוץ, הבל פה, רוק, מחשבות, הפרשות אחרות. מה הרגישו כאשר נשאו עיניהם אל כיפת הענק החופה על הכול? מה היו מחשבותיהם? האם חשבו על אלוהים, על פרנסה? על החיים ועל המוות, הקור והמחלות, היין, התבואה, אבק הדרכים, החום, הפריחה, הכאב והכמישה, הגעגוע לגוף אישה, העונג, הדחייה? אני מרגיש שאט-אט משתלטת על ראשי עננה, בלי מקום ובלי זמן, ואני נדחף על ידי כוח קדום שעולה מסביבי ומתוכי, ומכוון את צעדי – לאן לא אדע.

אני מתחיל להסתובב במעגל גדול בחלל הקומה התחתונה, ובפינה הדרום מערבית מתגלה לפני מתלול אבן המוליך כלפי מעלה. אני עולה בו. הוא מסתיים בקיר, פונה שמאלה ואחורה, וממשיך לטפס מעלה, ואני איתו. הרצפה רצפת אבן גסה. המעבר רחב, ונראה שאפשר היה להוליך בו גם סוסים או בני בקר. אני מרגיש נדחף על ידי ההמונים שצעדו כאן לפני, נדחסים מעלה בדרכם אל התפילה. המתלול עולה ועולה, שוב פנייה ושוב פנייה, והנה אני מוצא את עצמי בקומה העליונה, משקיף מטה אל הרצפה ההולכת ומתמלאת בתיירים נמרצים. הם רחוקים ממני כעת, וקולם נשמע לי מעומעם וזר.

אני נמצא לבדי במבואת אבן גדולה ורחבה. קרני אור אלכסוניות והססניות חודרות מבעד לחלונות קמורים הפעורים בקירות האבן. מימיני, בצדה האחר של המבואה, נגלים שברי פסיפסים גדולים והדורים, זוהרים באור זהב, מנצנצים-לא-מנצנצים, מזמינים אותי לבוא ונסוגים, מפתים ונעלמים. אני חוצה את רצפת האבן, מתקרב אליהם מהוסס ונפעם, נעמד מולם. האור מאיר את גבי ושוטף את פניהם, מכה אותם ואותי בסנוורים.

ישוע. פסיפס על קירות איה סופיה.

ישוע. פסיפס על קירות איה סופיה.

על דוד המלך נאמר שמעולם לא עבד עבודה זרה. כצוק איתן עמד מול מקטירי הבמות ועובדי הבעל והעשתורת, מניף חרבו מול פולחן הדמות. אך האדם הרי נברא בצלם – כה מושכת הקרבה, כה דק הגבול, כה רב הפיתוי (ולפיתויי גוף אחרים הן ידע דוד להיכנע). משכבר טענתי שאינני מבין את עבודת האדם בדמותו של ישוע – הגוף המדמם, העיניים הנבונות, דקוּת הגו. בסתר לבי אף בזתי לה בגאווה של בעל ידיעה. והנה אני מוצא עצמי כורע ברך מול הדמות הקורנת, ומברך. הנהרה על פניו, הרצון להיות פתאום קרוב אליו, לחסות תחת מבטו החומל, להסתתר תחת כנפיו, להצטופף עם מאמיניו, להתגפף בגופו ולאכול את לחם חיותו. הכנעה, נפילת אפיים. קמתי מזועזע, שואל את עצמי אם איבדתי את מקומי בעולם הבא. יצאתי החוצה, כמעט בריצה, מפלס את דרכי בעד המוני האדם והמצלמה. התיישבתי בבית הקפה שבחצר, הזמנתי תה, ולא העזתי לשוב ולהיכנס.

אלי, אלי, למה עזבתיך?

זוכרנו לחיים

יום שבת, 21 בפברואר, 2009

נאזים חיכמת

נאזים חיכמת

מכל הערים בעולם רק לשתיים אני מתגעגע, אף שבעיני רוחי אינן אלא אחת. הזיכרון דבר מופלא הוא וממילא הכול בדיה. בדמיוני נהר הט'זו נשפך אל מיצרי הבוספורוס, כמרים דומיניקנים חמורי סבר חוצים את גשר גלטה בדרכם למדורות האינקוויזיציה, דרווישים סוּפים עזי מבט מחוללים עם ילדות אנוסים רכות כמשי, ופרננדו פסואה ונאזים חיכמת לוגמים יחד כוסיות קטנות של קפה שחור וערק, בבתי קפה שטופי ענן ושמש. אגם הזיכרון אינו מסרב אף לא לאחד מפלגי הדמיון.

ליסבון, להפתעתי, איננה עיר יפה. אנשיה כהי בגדים ודהויי מבט. תחנת הרכבת קטנה וקרתנית, דחוסה בשוליה של כיכר שהיתה בעבר הומה. בדוכני הרוכלים הניצבים בצמתי הרחובות נמכרים ערמונים צלויים, ארוזים בחרוטי נייר ממדריך הטלפונים המקומי. ריח אפרורי נישא באוויר, מלווה בתמרות עשן צמריריות המתמרות מעל הדוכנים. המכוניות מיושנות, גמלוניות. השפה נעימה אך איננה מתנגנת, ונדמה שהמשפטים מתמהמהים לפתע, אובדי דרך, ונמשכים לתוך שתיקה של השלמה. בין צליליו של דיבור שקט וחסכני נחשף קולם של גלי הים, הפורצים אל שפכו של נהר הט'זו, מסתערים ונסוגים, מאירים ונמוגים כשמי כוכב.

רוכלי המלונות מצטופפים על רציץ הרכבת, ומציגים את מרכולתם, מניפים ספרי תמונות צבעוניים המזכירים לי אלבומי ילדות. מנהגיהם נטולים גינוני התרפסות ועורמה האופיינים לכרישי התיירים, והם עושים מלאכתם באדישות, כמו דייגים המטילים רשתם במפרצים דלילי דגה. אני נעתר לפונה הראשון, שמבטיח לי אכסניה במיקום מרכזי. אני מצטרף למטיילים הנוספים שנתפסו בחכה, ואנו מצטופפים יחד ברכב המסחרי המאורך, המשתלב כמעשה שגרה בתנועת הבוקר של העיר. אני מביט מבעד לחלונות הרכב ברחובות ובאנשים החולפים לנגד עיני. הכול מוכר להפליא. תחושת האכזבה הזאת: המטען ההיסטורי והספרותי העשיר, תיאורי הנוף והגוונים, עוצם הציפייה – ומנגד מציאות יומיום אפרורית ודהויה.

עם הגיענו לבית האכסניה, אני מתמקם בקיתון הצר שהוקצה לי בקומה הרביעית. הבניין נטול המעלית מרושת במשרדים המסתתרים מאחורי דלתות עץ חומות, צבועות ברישול. הדלתות שונות זו מזו, משובצות בשלטים רופפים, ואני מנסה לנחש לפי אורך השמות וקיצורי התיבות אם רופא או רואה חשבון, סוכן ביטוח או עורך דין. בימים הספורים בהם שהיתי באכסניה לא ראיתי איש נכנס או יוצא בדלתות הסגורות תמיד. בעיני רוחי ראיתי מאחוריהן מנהלים מגולחים למשעי, לבושים בהידור וזריזים כצלופחים, מזכירות עייפות אך חרוצות נוטלות שאיפות עשן חפוזות מסיגריה דקיקות וארוכות, ופועלי ניקיון עמלניים אצים לאסוף כוסות נייר וליבות תפוחים, הגודשים את פחי המתכת הכסופים. אך לא כך פני הדברים. הכול שרוי היה בתרדמת, ונדמה שהעיר כולה שבויה בקסמו של כישוף עתיק יומין, נאבקת להשתחרר מעולו של גורל הרה אסון וכבד משקל.

כהרגלי אני ממהר להניח את הדברים ולצאת לתור את הסביבה הקרובה לאכסניה, לחוש את רוחו ואת ריחו של המקום החדש. הימים ימי חורף, אך קרני השמש בוקעות לפרקים מבעד לעננים. בשעות הבוקר העיר קרה עדיין, וזרנוקים של הבל פה נשלחים מפיותיהם של הולכי הרגל כמו לשונות של אש. אני צועד במורד הרחוב, במדרכות הרחבות, פונה שמאלה, ושוב שמאלה. תנועת המכוניות ערה, וניכר שזהו אחד הרחובות הראשיים של העיר. אני מבחין בפיר כניסה תת קרקעי, וממהר לחמוק מהרוח הקרה ולצלול לתוכו. מתברר שזהו מעבר לרכבת התחתית. התאורה דלוחה כמו תחתית של מאפרה. אינני יודע היכן אני נמצא, אבל אני חורט בזכרוני את סימני הדרך שיחזירוני בשלום לחוף המבטחים של האכסניה. אני יורד במדרגות הדהויות, חולף מתחת לכביש הסואן, ושב ועולה במדרגות מעברו השני.

אני מביט סביבי. מולי כיכר רחבת ידיים, מרוצפת לבן, חצוייה ומסותתת לרוחבה בשני נתיבי קרונועים חשמליים. מעברה השני נשקפים בניינים רחבי ידיים, גם הם לבנים. המראה מפתיע- מזיגה של ארמונות איטלקיים ובנייני ממשל אמריקאיים. נראה שהבניינים ריקים מאדם, ולא ניכרת בהם כל תנועה. הכיכר מנוקדת תחנות המתנה ודוכנים זעירים, המוכרים חטיפים, מטריות, עיתונים וגלויות לתיירים. עוברי אורח עטויי מעילים כהים וכבדים, ממתינים בחוסר מעש כמו ניצבים בסרט. נדמה לי שאנשים רבים מביטים בי, אם כי מן הסתם אין זה נכון. בכל זאת, משהו איננו כשורה. אני מרגיש שהייתי כאן בעבר, הכול נראה כל כך מוכר. אני מתקדם כמה צעדים ופונה לאחור, לציין את פתחו של המקום ממנו באתי, כדי שאוכל לשוב על עקבותי בעת מצוק. לפתע אני חש כאב חד בבית החזה. על השלט הכחול הנישא מעל פתחו של המעבר התת קרקעי כתובה מילה אחת׃ רוֹסיו.

כיכר רוסיו, ליסבון. תמונה משנת 1872

כיכר רוסיו, ליסבון. תמונה משנת 1872

רוסיו. בבת אחת צפים ועולים בי זכרונות קודרים ועמומים, מפלחים את לבי בערבוביה מהולה של כאב ופחד. אני חש כמו חיה שנלכדה בפנסי המשאית הכבדה של הגורל. רוסיו. השם המהדהד עם הניחוח האיטלקי, החושני כמעט, שמעטר את תיאורי ההרג בכתבי האינקוויזיציה הגותיים, הבשרניים. צועדים אל הכיכר עם שלטים על הצוואר. הכובעים המחודדים. הלטינית המהודרת. הכמרים המקריאים את פסקי הדין בקולות דקים. מדורות הענק הנישאות אל השמים. ריח הבשר. ההמונים הממתינים לליטרת הדם. צעקות. בכי. צחוק טרוף. שקט מתוח. קריאות העידוד של הקהל. למות בכיכר הזאת, תחת שמים מעוננים, הנידונים לאש הגיהנום של העולם הזה, מרחק נגיעה מסיפו הגואל של הים.

התחושה גופנית ממש. ראשי סחרחר עלי ואני מתמלא קבס, הלופת את כל גופי. נאחז בשארית כוחותי בסימני הדרך שטוויתי לי, אני שב אל האכסניה כאחוז שד. ריח הדגים המטגנים הנושר מארובות המסעדות מעורר בי אימה. הפרנויה, אותה הזיית אכזר של מטייל בודד, מתחילה לתת בי אותותיה. האם נדמה לי, או שהיה במבטו של פקיד הקבלה דבר מוזר? האם פתחו את דלת חדרי וחיטטו בחפציי? אני מכבה את האור, נועל את הדלת מבפנים ונשכב על המיטה בנעליים ובגדים. אוויר החדר דחוס ומעורר מחנק. מבעד לקירות הדקים נשמעים קולות החדרים האחרים, שיעול קטוע, אריזת תיקים, מלמולים ולחשים. אני נאחז בבטחון המדומה של החושך, מסדיר את נשימותיי, אוסף אוויר אל החור שנפער לו בחזי. לאחר כמה דקות אני מתרומם מהמיטה, פותח את הדלת, יורד במדרגות, ויוצא שוב החוצה אל העיר. אני צועד צעדים ספורים, נכנס לבית הקפה הראשון שאני רואה, ומבקש בספרדית רצוצה קפה אולה, מתעלם מהמלצרית וממבטה המשתאה.

בהמשך שהותי בעיר התחמקתי מן הכיכר, עוקף אותה בהיסוס כמו מאורת נחש, אך גם בעוברי בסמוך אליה יכולתי להרגיש את עוצמת המשיכה הדוממת והקודרת, כמו סירנה אפלה הקוראת לי בקולו של אורפאוס מפתחו של השאול. ביום עזיבתי, לאחר שארזתי את חפצי, החלטתי לרדת שוב לכיכר. לקחתי איתי את הסידור האדמדם שהסתתר בשוליו התפורים של תיקי. ירדתי במדרגות האכסניה, פניתי שמאלה ושוב שמאלה, ירדתי בפיר ועליתי מצידו השני, הבטתי שמאלה ואז ימינה, וצעדתי לתוך תוכה של הכיכר הלבנה. יונים אפרוריות ליקטו פירורים של לחם שהונח בשיפוליה של שורת תחנות הקרונוע. חיפשתי לי פינה ריקה מאדם, הרחק מטווח אוזן וממבטם של הנוסעים הממתינים בציפייה חסרת מעש, ושלפתי את הסידור מכיסי. הצמדתי את הספר לפני, חופנו בכפות ידי, והתחלתי לקרוא:

ברכות הבוקר
קדיש
פסוקי תהילים
וזוכרנו
זוכרנו לחיים