ארכיון פוסטים מהקטגוריה "הגיגים"

הפוסטמודרניזם וקפיצת האמונה

יום שני, 25 במאי, 2009

Scott Matthew. Market me to Children

Scott Matthew at WNYC. Market me to Children

המהותנות – היינו היכולת להגיד משהו בעל תוקף אמיתי בעולם – נמצאת היום תחת מתקפה. הנחת היסוד של ההגות המודרנית היא שבשורה התחתונה – הכול יחסי. הפוסטמודרניזם והדה-קונסטרוקציה, הפסיכולוגיה של התועלתנות, והפוליטיקה של זהויות – כל אלה יוצאים מתוך הנחה שברמת החברה והיחיד גם יחד אין בקיים גרעין מלכד של ממש, אלא רק מאבק מתמיד בין וקטורים פנימיים וחיצוניים, המתנהלים ביניהן ביחסי כוח. כאן טמון גם כוחה החיובי והמפרה של הפוסטמודרניות – הדינאמיות שלה. אך לדינאמיות המוחלטת יש מחיר: תשומת הלב מופנית כולה לזיהוי הכוחות החברתיים והנפשיים ולהבנת הפוליטיקה והדיאלקטיקה שלהם, והמרכז נזנח. הנחת היסוד לגבי עצמיות אותנטית אישית או כללית היא שהיא פשוט איננה בנמצא, וכל ניסיון לדבר בשמם של מהות או אמת נתפס כמיושן, כי הוא חותר תחת הנחת היסוד הבסיסית של השיח – שהיא השיח עצמו.

השאלה הנשאלת היא – אז מה? מה חשיבות יש לעניין זה? שורש הבעיה נעוצה לדעתי בהשפעתו של הפוסטמודרניזם על החוויה האנושית הבסיסית. די להעיף מבט בפניהם של מרבית החולפים במסדרונות האינטלקטואלים כדי להבין שברמת תרומתה לחדוות הקיום ולחיות האנושית, המהפכה הפוסטמודרניסטית כושלת במבחן התוצאה. הפוסטמודרניזם מניח את הדעת ברמה האינטלקטואלית, ופותח פתח לשיח רחב ומגוון, אך גן השבילים מתפצלים שלו מתגלה בסופו של דבר כמבוך אינסופי, השולל לפי טבעו את קיומו של מוצא. ברמה של המשעות הקיומית, השיח הפוסטמודרני איננו מציע דבר, אלא רק שלילה אחר שלילה. כתוצאה מכך, הנפש האישית והפרטית מוצאת עצמה מתגוננת שוב ושוב מפני השלילה הזאת, ונעטפת בעוד ועוד שכבות ההגנה האינטלקטואליות, עד שבסופו של דבר היא נעלמת, ספק מסתתרת ספק נכחדה. האדם נותר בבחינת כלי ריק – מעגלים היקפיים רבים וסבוכים של מחשבות, דעות, רצונות והשקפות. המעשים הנולדים מתוך המרכז החלול הם נעדרי עוצמה אמיתית, ובהעדר הדהוד פנימי שיקנה להם תוקף אמיתי הם משעתקים עצמם עד בלי די.

חשוב להבין – הואיל והוא מצויד במנגנון הגנה משוכלל ביותר מפני טענות מהותניות, קשה ואולי בלתי אפשרי להתגונן מול הפוסטמודרניזם ברמה האינטלקטואלית. נסכם זאת כך: אם הכול יחסי, וכל טענה היא תוצאה של נרטיב פרשני בעל אינטרסים בתחום הכוח, הרי שגם המהותנות היא טענה כזו, ולכן היא בעצם רק עוד ענף בשיח. החומה הבצורה של הפוסטמודרניזם איננה הודפת את הטענות נגדה אלה מטמיעה אותן לתוכה וממוססת אותן. זהו מנגנון רקורסיבי, קשר גורדי בלתי ניתן להתרה, ולא יועילו כנגדו טענות פנימיות כלשהן.

אז מה אפשר לעשות? מה שנדרש מול הפוסטמודרניזם הוא פעולה מסוג אחר. הרגע המכונן בהתפתחות האקזיסטנציאליזם היה ההבנה של קירקגור שאין מוצא ללא קפיצת האמונה. כך, מול הפוסטמודרניזם נדרשת קפיצת אמונה שעיקרה הנכונות להכיר ולקבל את קיומה של מהות, באדם ובעולם, גם אם אין לכך הוכחה אינטלקטואלית. את ההכרה וההבנה האלה יש להעמיד במבחן התוצאה – היינו השפעתן על הנפש של הפרט ועל החברה בכלל. אין פירושו של דבר שמחליפים את גן השבילים המתפצלים בדרכים סלולות: ההכרה בקיומה של מהות או אמת אותנטית אין פירושה שיש רק מהות או אמת אחת. זהו סוג של פרדוקס, שהנכונות לקבל אותו וללכת מעבר אליו היא סוד מיסטי-מטאפיזי. הנכונות להכיל וכך לשבור את הפרדוקס הזה היא קפיצת האמונה המהותנית עצמה, כי היא דורשת את האומץ לדלג מעל תהום הרציונאליזם הצרוף אל ארץ לא נודעת. פני השטח של ארץ זו עשויים להיות שונים לכל אחד, לפי נטייתו ולפי טבעו, אך חציית הנהר היא שחשובה.

[דויד ברק. מאי 2009]

לפתע שמחה

יום שני, 25 במאי, 2009

Temple of Joy. Burning Man festival, 2002

Temple of Joy. Burning Man festival, 2002

השמחה הזאת שנולדת פתאום, מתוך המיצוי של העצב או הכאב. הרי אי-אפשר אחרת. לתת לדברים להיות, לחיות את הכבדות הבלתי-נתפסת לפעמים של העולם והנפש, לחדור אותה עד סופה, ולהסכים לקבל את האור בקצה המנהרה – רגע פשוט של התרוממות רוח, פתיחה, קלילות שהתחדשה. לא, אינני רוצה ליצור פה מיסטיקה חדשה, לשים  את הכול במסגרת של תורה והשקפה, שוב במלכודת הכוונה. בחרתי לקחת את עמדת המשורר, ולתאר – לא כעלה נושר מעץ או כלהבה נוסקת ועולה – סתם עבד בן-זונה של השפה, שעשועי לשון ומשחקי זימה, ואחר כך – אלוהים יודע מה.

מהמזרח האור, מהמערב הפרי

יום שישי, 15 במאי, 2009
אגם וולדן. צולם בין השנים 1900-1910,

אגם וולדן. צולם בין השנים 1900-1910

מהמזרח האור, מהמערב הפרי*

קשה היום להביע עמדה מזרחית מובהקת, כי המזרחיות כלואה בתוך סבך המילים של השיח המערבי, ואיננה מצליחה לבקוע דרכו. תיאור מערבי של המזרחיות יהיה תמיד חסר, כפי שהפרי איננו יכול לתאר את האור. לכן, המזרחיות היא במיטבה כאשר היא מצליחה להשתחרר מאחיזת הצבת של השיח המערבי, ולגייס לעצמה איזו פשטות ישירה. לשם כך יש לשבור את הכלים, כי הכלים של השיח הפוסטמודרני הם כה משוכללים עד כי הוא יודע לגייס ולנכס לעצמו כל דיבור או שיח כאילו הם מתקיימים בתוך המרחב שלו. כך הופכת כל אמירה של מהות לעוד עמדה בשיח, כל אמת פנימית לדעה, כל אותנטיות למסכה. התוצאה היא עולם הלכוד כל כולו בסבך המראות של עצמו, ללא מוצא. באופן פרדוקסאלי מקובל לייחס למזרחיות את הנטייה ללכת סחור-סחור, ולמערביות את הדיוק והישירות, אך בעולם של המהות והמשמעות דווקא ההפך הוא הנכון. בעולם זה של הרוח והנפש, על האמירה המזרחית להיות אבחת החרב החדה של אלכסנדר, המבתקת את הקשר הגורדי של הפוסטמודרניזם ואת סבך קורי הריקנות שהוא טווה סביב העולם, ומוליכו אל האבדון.

[דויד ברק. מאי 2009]

*Ex oriente lux, ex occidente frux. מובא על ידי הנרי דוויד תורו, "טיול"

הסתייגויות מצילום

יום חמישי, 23 באפריל, 2009
על שפת התהום. Myra Albert Wiggins, 1902

על שפת התהום. Myra Albert Wiggins, 1902

הסתייגויות מצילום

בפאתי ואדי באר שבע, שלדי מכוניות ערומים בערימה גדולה, קומה אחר קומה. על רקע השיפולים והבהירים של גיא המדבר, שלל הצבעים של השלדים וקימוריהם החדים והמרוסקים מושכים את העין. בעודי מולך בדעתי אם לצלם את המראה, מגיחה מפתחו של רכב סמוך אישה לבנת שיער, לבושה שמלה שחורה רקומה. מצלמתה בידה, היא ניגשת קדימה ברגשה רבה ובעינית נחושה, נכונה לצלם את תלולית המתכת הגדולה. מה כבר יכולתי לעשות? צילמתי גם אני, והנה חשתי מבוכה. המשכתי ללכת, מהסס, ולבסוף עצרתי ומחקתי את התמונה מזיכרון המצלמה.

מדוע עשיתי זאת? אינני יודע לומר בוודאות. האם אני בן השבטים הקדומים, שחששו שהצילום יגזול את נשמתם ויטמינה במעמקי המצלמה, ועד היום אין יודעים אם טעות בידם? ואולי הרגשתי שעין המצלמה, החדה ממקשי המקלדת, חושפת יותר משראוי לחשוף? המיידיות הזאת, המוחלטות של הצילום ערום ועריה, משולל ההגנה של מטאפורה רכה, צמד מילים או שורה שבורה. פתאום, לא יכולתי לשאת זאת.

[דויד ברק. אפריל 2009]

האדם ההרואי

יום שבת, 18 באפריל, 2009
הפעולה ההרואית היא עץ הפוך. With Roots in Heaven, Karen Leibowitz

עץ הפוך. With Roots in Heaven, Karen Leibowitz

האדם ההרואי

ערב קודם, בעודי ספון בחדרי, קראתי את ספרה של אווה אילוז "אינטימיות קרה: עלייתו של הקפיטליזם הרגשי". אילוז מתארת, בשפה אקדמית מרובת מושגים אך דקת אבחנה, את השתלטותו של השיח הטיפולי על הבניית המשמעות של העצמי. לטענתה, אם אני מבינה כיאות, היבטים מוסדיים הקשורים להסדרה חברתית של הפסיכואנליזה הביאו לשחיקה של החוויה הרגשית הישירה, שהוחלפה ביכולת לתאר ולתקשר אותה. האדם המודרני יודע לתקשר את רגשותיו, לנתח אותם ולהסביר את מקורם בהקשר היסטורי אישי ומשפחתי, אך כתוצאה מכך איבד את היכולת להשתמש ברגשות באופן ישיר וליצור מתוכם משמעות אמיתית לחייו. ההתפתחויות התקשורתיות יצרו אדם אשר "מתקשר את עצמו לדעת", והקשר הישיר אל המהות הקדומה והלא-מתוקשרת אבד.

ברצוני להוסיף כמה דברים. בעקבות עליית קרנו של הפוסטמודרניזם שולל-המשמעות, אנחנו ניצבים בפתחו של העידן הפוסט-הרואי, או שמא כבר שרויים עמוק בתוכו. האדם הפוסט-הרואי איבד את היכולת להעניק משמעות לחייו. הנרטיב הטיפולי, שנעץ את שורשי הנפש בחוויה האישית והמשפחתית, גזל מהאדם את האפשרות להיגאל, כי גם אם יצליח להשתחרר ברמה הפסיכולוגית מתסביכי הנפש – מה הטעם בכך? האדם המודרני איבד את שפת הגדלות והגבורה, את השפה של הפעולה ההרואית היודעת טעמו של המוות, ובדרך זו או אחרת מתמודדת עמו. אם כך, האדם הפוסט-הרואי מונע מתוך העבר, תוך התעלמות מכך שהקץ יכול לבוא כל רגע. מנגד, האדם ההרואי הוא זה שמשכיל לחיות את חייו לאחור, מנקודת מבט של אדם המביט לאחור ביום מותו, ושואל, כדברי ההטרונים של פרננדו פסואה, "מה עשיתי עם החיים?" הפעולה ההרואית היא עץ הפוך, ששורשיו נטועים לא בעבר של הילדות הקדומה אלא בעתיד של המוות הבלתי נמנע. הזכירה המתמדת של דבר מוות, לא כדי לשקוע בפחד ממנו, אלא כדי לדעת לבחור מתוכו את אורחות החיים, היא המשחררת אותנו מהכבלים של העבר, ומשיבה לחיים את טעמם.

[דויד ברק. אפריל 2009]

בגנות הרציונליות

יום חמישי, 2 באפריל, 2009
בגנות הרציונאליות. גשר לשום מקום?

בגנות הרציונאליות. גשר לשום מקום? (תמונה: ג'. פרידל)

שורשי מרבית התפיסות המודרניות על הנפש ועל החיים בכלל נעוצים בשתי מהפכות, שהטביעו חותם עז על הנפש המערבית: המהפכה הרציונאלית והמהפכה התעשייתית. הפילוסופיה היוונית הרציונאליסטית דחקה את רגליהן של התפיסות המיתיות הפרה-סוקראטיות, שהותירו מקום לקיומה של הבנת אמת שחורגת ממה שהוא לוגי ובר הוכחה. המהפכה הלכה והעמיקה בזכות מערכת התמסורת של הדת הממוסדת, שהפכה יותר ויותר רציונאלית. כך התפתחה בנצרות מערכת שלמה של הנמקות לוגיות למה שבוודאי איננו בר הנמקה, והיהדות שאחרי הרמב"ם לבשה צורה של מערכת עיקרים להוכחת קיומו של האל, ומאוחר יותר – הסדרה חוקתית של תהליכי האמונה. בהמשך, בעקבות עליית הנאורות באירופה וירידת קרנם של שרידי האמונה שעוד נותרו בחוויה הדתית הקולקטיבית ושל היחיד, הגיעה המהפכה התעשייתית והוסיפה חטא על פשע, בכך שתרמה לעולם את התפיסה המכניסטית-פונקציונלית של תורת המערכות. אינני מסתייג מהתרומה של שתי מהפכות אלה לשורה של התפתחויות בעלות ערך חיובי בתרבות ובקיום האנושי, ואינני מציע שמהנדסי הגשרים יחזרו להסתמך על האינטואיציה. בכל זאת, נראה לי שהמחיר שנאלצה האנושות לשלם על כך שהרציונאליות והפונקציונאליות נהיו הבסיס להבנת הנפש, בפרט בעקבות חדירת השיח הפרוידיאני, שהוא ביסודו מכאניסטי, ללב הקונצנזוס, הוא רב עד מאוד.

בגנות האיזון

יום שני, 16 במרץ, 2009
פאבלו פיקאסו. האדם המאוזן כאידאל?

פאבלו פיקאסו. האדם המאוזן כאידאל?

רבות כבר דובר ונכתב בזכות האיזון. האיזון הוא האידיאל המרכזי וגולת הכותרת של תורות רוחניות רבות, שאיפת השאיפות של המטפל והמטופל – מעשה המשיח ממש. אכן, מתוך הסערות והתמורות של נשמה רגישה, המתמודדת עם הכאוטיות של העולם, השגה של  בסיס יציב להתנהלות הנפש והרוח היא שאיפה בריאה. ההשקטה הרגשית ופתיחת הפרספקטיבות של ההתבוננות הרוחנית מכניסים סדר וארגון, מפחיתים חרדות ופותחים את האדם לסוג מסוים של חווית נשגבוּת. עם זאת, אינני יכול לחמוק מהשאלה – האם זו באמת התחנה הסופית של ההתפתחות הרוחנית? האם האדם המאוזן הוא אכן האידיאל הרוחני הרצוי? או שמא הגולם של האיזון קם על יוצרו?

בואו ננסה להתבונן בדברים מזוית אחרת. מנקודת מבט חלופית זו, מה שמסתתר מאחורי השאיפה לאיזון הוא הרצון הסמוי להפסיק סופסוף את מירוץ הסחרחרה המטורף של החיים, ולמצוא מקלט מחוץ להם. אם חושבים על כך, המוות הוא מקום מאוזן להפליא: כמו הקו הרציף והצפצוף האחיד המבשרים על מותו של החולה בסדרות הטלוויזיה, המוות מבשר את הנקודה שבה כבר לא יהיו בנו דילוגי קצוות, מאבקי כוח, התגברות עצמית, דחפים, שאיפות ויצרים. אנחנו הרי חווים איזון כחוסר רעש, והמוות – אין ספק – הוא דומם להפליא. המוות מיישר את כל ההדורים, מחליק לבטים ופותר באופן נפלא ופשוט את ההתמודדות עם האגו. לכן, תורתם של מורים רוחניים שכבר הלכו לעולמם לעולם תהיה "מאוזנת" יותר, כי הם כבר לא יכולים להפתיע אותנו עם תפנית חדשה בעלילה הפתלתלה של תורתם או של חייהם.

החיסרון המרכזי של האיזון הוא שמרגע שמצאנו אותו, אנחנו מפחדים לאבד אותו, וכל מי שמצביע על אלטרנטיבה או מטלטל את הקיום שלנו נתפס כאיום על הסדר הפנימי. האיזון שואף מעצם הגדרתו אל הסטטי, ולכן הוא מתקבע. כך נהיה האיזון לסם הרגעה, המשכר אותנו בניחוח הביטחון שהוא משרה, אך מונע מאיתנו להסתכן ולחקור את הגבולות של עצמנו ושל החיים. פועל יוצא הוא שהאדם המאוזן נהיה פסיבי, ומתהלך על בוהנות כדי לא להעיר את השדים שלו עצמו. כך הוא הופך לאדם הנמנע, המסתייג מן העולם, שעלול להפתיע אותו ולאיים על יציבותו המדומה. באופן סמוי, יש כאן השפעה של הלך הרוח הפסיכולוגי הכללי של התרבות  המערבית, הרואה בתפקוד הבלתי מופרע את המצב הרצוי של האדם.

כאן המקום לשאול  האם ישנן חלופות רוחניות לדמותו של האדם המאוזן? לפי הבנתי, המודל האלטרנטיבי לאדם המאוזן הוא האמן, איש הקצוות והניגודים. האמן איננו שואף אל האיזון, אלא להפך – אל חוויית הקצה, אל המיצוי והזיקוק הטהורים והקיצוניים ביותר של החוויה. אמן הרוח, ולא האדם המאוזן, הוא זה שפורץ דרכים חדשות אל החוויה הרוחנית ואל הקדושה, ויש לכך משמעות רוחנית העומדת בפני עצמה. בתורת החסידות למשל מכונים החסידים "שוכני קצוות". אין זהו כורח הנסיבות – מאחורי זה עומדת התפיסה שאלוהים והאדם באמת רוצים לפגוש זה את זה בשתי הקצוות של הסקאלה, בטוב וגם ברע, באור וגם בחושך. לכן, בבואנו להעמיד את האמן היוצר כאלטרנטיבה רוחנית אמיתית לאדם המאוזן, עלינו לשאול את עצמנו – האם האיזון שלי אכן משרת אותי? או שמא זוהי רק מסכה המעכבת את היכולת שלי ליצור ולפרוץ דרך חדשה בעולם?

[דויד ברק. עיבוד מתוך "אור ואהבה, לא תודה", התפרסם באנ.אר.ג'י מעריב, 21/3/2008]

סיזיפוס של התהום

יום ראשון, 15 במרץ, 2009
סיזיפוס. מתוך עבודה של קארה ת'ורמונד. חלק ראשון

סיזיפוס. מתוך עבודה של קארה ת'ורמונד. חלק ראשון

התהום נמצאת במרחב שמעבר למילים. אין לה שם ואין לה תואר. אין לה מאור, אבל יש לה מרחב בגוף בו היא שוכנת, לפעמים נעלמת בתוך עצמה ולפעמים צצה ועולה. אולי היא קשורה בחוויה אישית, אם כי אינני משוכנע בהכרח בקיומו של הסבר פסיכולוגי. גם במציאות יש תהום. לפעמים הזמן פשוט נעצר, החזות הרציפה וההגיונית של העולם נפרצת ומתחת לקליפה הסדוקה מציאות אחרת נחשפת. לא ניתן לתאר את התהום למי שלא ביקר בה, כך לפחות נדמה לי, וזה אולי הפער הגדול ביותר הקיים בין אנשים במציאות האנושית. מצד שני, מי שזכה כבר לטבול במים העכורים והמטהרים של התהום, אזהה אותו מיד, ובעיתות מצוקה יש בכך משום נחמה.

איך אפשר להסביר את התהום? יותר מכל שנואה עלי דרכם של אנשי ההגיון, שאינם מבינים למשל למה אדם התאבד. וכי אפשר להבין למה אדם מתאבד? אפשר רק להרגיש, ולא כל אחד מוכשר לכך. ושוב אני בונה חומות ביני לבין העולם ומתכנס לתוך עצמי, אריה בכלוב ובחוץ גשם יורד. אך גם הרגש והדרמה חוטאים לחווית המסע אל התהום. אין זה עניין לפעלולים רגשיים זולים או לטלנובלה. במוזיאון ואן-גוך באמסטרדם, בערב חורף קר אחד, ראיתי באחת מתמונותיו האחרונות של ואן-גוך צל עולה מהסבך הירוק. שום הגיון לא יסביר לי מה קרה, וגם לא הייתה כאן דרמה. זה מה שהיה.

אני רוצה לומר מספר דברים בשבחו של המיתוס. במיתוס מצאתי את היכולת להזדהות עם החוויה. המיתוס דובר את שפת נפשי. אל מה שמעבר למילים יש לגשת עם מה שמעבר למילים. המיתוס חי ברווח, בעולם שעל סף השפה, נוגע לא נוגע בניתן לתיאור. המיתוס נחווה במעמקי הנפש, ויותר מכל נחווה המיתוס בגוף – "מבשרי אחזה אלוה," אמר איוב. לאחרונה גיליתי שגם במסגרת המיתוס אפשר להשיב מלחמה. חלמתי את החלום הבא: אדם עומד בחדר קטן ומואר, בחוץ חושך. תנין גדול מנסה שוב ושוב לחדור לחדר מבעד לחלונות, מבעד לדלתות, מבעד המשקופים והתקרה והסדקים בין קורות הרצפה, והאדם עומד זקוף והודף את התנין שוב ושוב. אינני נכנע לתנין, אלחם ככל שאדרש וככל שיתיר לי המפיח נשמה באפו של כל חי. סיזיפוס של התהום, וברווחים ישנם חיים.

סיזיפוס, חלק שני. וברווחים ישנם חיים

סיזיפוס, חלק שני. וברווחים ישנם חיים

[התפרסם לראשונה במחברת שלי, חורף 2003, כך בערך]

מחווה לפנחס שדה

יום שבת, 7 במרץ, 2009
פנחס שדה. ספר האגסים הצהובים

פנחס שדה. ספר האגסים הצהובים

ידידי  רבי נחמן, העסק ביש
הסתבכנו בחוטי סיפור העכביש

שכבתי עם ונוס המתה.
אבל שכחתי. אני לבד עתה.

מה אני יכול עוד לעשות
חוץ מאשר לרקוד?

[מתוך: "דוד המלך המזדקן רוקד", ספר האגסים הצהובים, פנחס שדה]

נשמות גדולות

יום שבת, 28 בפברואר, 2009

וולט ויטמן. "אני סותר את עצמי"

וולט ויטמן. "אני סותר את עצמי"

ההערצה העמוקה והאמיתית שלי נתונה לאותן נשמות גדולות, שאינן ניתנות לרדוקציה פסיכולוגית. אחד המאפיינים של בעלי נשמות אלה זה העניין שגילו אחד בשני, ומכאן משיכתו של פנחס שדה לרבי נחמן, לשבתי צבי ולניטשה (עליו כתב בהקדמת ספרו של פפיני "ספר הזיכרונות של אלוהים" שהוא "נשרף בשלהבת יה"). נשמות אלה נמצאות מעבר למישור שבו אפשר להסביר אותן באמצעות תהליכים לוגיים, כי במהותן יש בהן יסוד אי-רציונלי שאיננו כפוף לחוקיות לוגית, ועל כך כבר כתב וולט ויטמן: "אני סותר את עצמי". ב"ספר אי-הנחת" כופר פרדננו פסואה בקיומה של האישיות, וכתיבתו כולה, ובראש ובראשונה תהליכי ההתגבשות של ההטרונימים בשמם כתב, מעידים על כך.

מה המשמעות של היות האדם מעבר לנפש? אינני כופר בכך שטיפול פסיכולוגי או תהליכים טיפוליים נפשיים אחרים יכולים לסייע עד רמה מסויימת להבנה של נפש האדם. הבעיה מתחילה בנקודה בה הן רואות בנפש, בתהליכיה, ביכולת להסבירה ואף בריפוי שלה את התחנה הסופית במסע האנושי. בשלב הזה של טיפול או שיחה אני מתחיל לגלות אי-נחת קל, מלווה בדרך כלל בעִקצוצים בלתי ברורים בגפיים, הפניית מבט מהמטפל או בן-השיח ותנועות אי-רצוניות המעידות על כוונתי לקום מכיסאי ולסיים את העניין כבר עכשיו. אפשר כמובן לכנות זאת "התנגדות" טיפולית או חוסר סבלנות, אך בעיני הניסיון לצמצם את קיומו של האדם לכדי תהליכים נפשיים בעלי רציונל, כדוגמת "כשניטשה בכה" וכדומיו, הוא חטא ברמה של האקזיסטנציאליות והקיומיות. למה כוונתי?

הבעיה המרכזית של הצמצום הפסיכולוגי של האדם אל הנפש היא הסופיות הנגזרת מהרציונליות. אין זה בהכרח אומר שאני מאמין בקיומה של הנשמה, בגלגוליה וכדומה. אינני נזקק לכך. בעיני, האדם הוא יישות אינסופית גם בתוך הגלגול האחד שבו הוא חי. הגישה הרציונלית-פונקציונלית אל נפש האדם גוזלת ממנו את האפשרות להיות אינסופי בחיים סופיים. הפעולה של לשים גבולות פסיכולוגיים לנפש משולה לפעולה של לקצוב את חייו של האדם. במיתולוגיה היוונית פעולה זו הייתה נתונה לרשותן של שלושת המיסטריות, שכשמן כן הן – פעולתן נעשית במסתורין. גם לפי התלמוד שניים אין אדם יודע – ימי חייו ומחשבת איש רעהו. בניסיון להבין באמת את האחר ולפרש באופן סופי את פעולותיו חוטא הדטרמיניזם הפסיכולוגי של התופעה האנושית כנגד שני אלה גם יחד.

הניסיון להבין את האדם הוא החטא הגדול ביותר שאפשר לחטוא בו, כתב פסואה. בעיני יש בכך גם משום חטא לאלוהים, כי הניסיון להבין את האדם עד תומו משול לניסיון להבין את האלוהות עד תום. בעולמה של השבתאות, הניסיון לפרש את המרת הדת של שבתאי צבי במונחים לוריאנים של ירידה לצורך עליה אל הקליפות מפספסת גם כן את המטרה ולא נמצא לה הד בדבריו של שבתאי צבי ובעולמו הפנימי (כפי שהדגים יהודה ליבס במאמר הפותח של ספרו "סוד האמונה השבתאית"). אז מה אפשר לעשות? מה שחיוני בעיניי זה להשאיר לנפש את המרחב של המסתורין בו היא יכולה להמשיך להתקיים. אל תחקור במופלא ממך, ואל תצמצם את הנפש לסך כל תופעותיה – ובא לציון גואל.