ארכיון פוסטים מהחודש "פברואר, 2009"

נשמות גדולות

יום שבת, 28 בפברואר, 2009

וולט ויטמן. "אני סותר את עצמי"

וולט ויטמן. "אני סותר את עצמי"

ההערצה העמוקה והאמיתית שלי נתונה לאותן נשמות גדולות, שאינן ניתנות לרדוקציה פסיכולוגית. אחד המאפיינים של בעלי נשמות אלה זה העניין שגילו אחד בשני, ומכאן משיכתו של פנחס שדה לרבי נחמן, לשבתי צבי ולניטשה (עליו כתב בהקדמת ספרו של פפיני "ספר הזיכרונות של אלוהים" שהוא "נשרף בשלהבת יה"). נשמות אלה נמצאות מעבר למישור שבו אפשר להסביר אותן באמצעות תהליכים לוגיים, כי במהותן יש בהן יסוד אי-רציונלי שאיננו כפוף לחוקיות לוגית, ועל כך כבר כתב וולט ויטמן: "אני סותר את עצמי". ב"ספר אי-הנחת" כופר פרדננו פסואה בקיומה של האישיות, וכתיבתו כולה, ובראש ובראשונה תהליכי ההתגבשות של ההטרונימים בשמם כתב, מעידים על כך.

מה המשמעות של היות האדם מעבר לנפש? אינני כופר בכך שטיפול פסיכולוגי או תהליכים טיפוליים נפשיים אחרים יכולים לסייע עד רמה מסויימת להבנה של נפש האדם. הבעיה מתחילה בנקודה בה הן רואות בנפש, בתהליכיה, ביכולת להסבירה ואף בריפוי שלה את התחנה הסופית במסע האנושי. בשלב הזה של טיפול או שיחה אני מתחיל לגלות אי-נחת קל, מלווה בדרך כלל בעִקצוצים בלתי ברורים בגפיים, הפניית מבט מהמטפל או בן-השיח ותנועות אי-רצוניות המעידות על כוונתי לקום מכיסאי ולסיים את העניין כבר עכשיו. אפשר כמובן לכנות זאת "התנגדות" טיפולית או חוסר סבלנות, אך בעיני הניסיון לצמצם את קיומו של האדם לכדי תהליכים נפשיים בעלי רציונל, כדוגמת "כשניטשה בכה" וכדומיו, הוא חטא ברמה של האקזיסטנציאליות והקיומיות. למה כוונתי?

הבעיה המרכזית של הצמצום הפסיכולוגי של האדם אל הנפש היא הסופיות הנגזרת מהרציונליות. אין זה בהכרח אומר שאני מאמין בקיומה של הנשמה, בגלגוליה וכדומה. אינני נזקק לכך. בעיני, האדם הוא יישות אינסופית גם בתוך הגלגול האחד שבו הוא חי. הגישה הרציונלית-פונקציונלית אל נפש האדם גוזלת ממנו את האפשרות להיות אינסופי בחיים סופיים. הפעולה של לשים גבולות פסיכולוגיים לנפש משולה לפעולה של לקצוב את חייו של האדם. במיתולוגיה היוונית פעולה זו הייתה נתונה לרשותן של שלושת המיסטריות, שכשמן כן הן – פעולתן נעשית במסתורין. גם לפי התלמוד שניים אין אדם יודע – ימי חייו ומחשבת איש רעהו. בניסיון להבין באמת את האחר ולפרש באופן סופי את פעולותיו חוטא הדטרמיניזם הפסיכולוגי של התופעה האנושית כנגד שני אלה גם יחד.

הניסיון להבין את האדם הוא החטא הגדול ביותר שאפשר לחטוא בו, כתב פסואה. בעיני יש בכך גם משום חטא לאלוהים, כי הניסיון להבין את האדם עד תומו משול לניסיון להבין את האלוהות עד תום. בעולמה של השבתאות, הניסיון לפרש את המרת הדת של שבתאי צבי במונחים לוריאנים של ירידה לצורך עליה אל הקליפות מפספסת גם כן את המטרה ולא נמצא לה הד בדבריו של שבתאי צבי ובעולמו הפנימי (כפי שהדגים יהודה ליבס במאמר הפותח של ספרו "סוד האמונה השבתאית"). אז מה אפשר לעשות? מה שחיוני בעיניי זה להשאיר לנפש את המרחב של המסתורין בו היא יכולה להמשיך להתקיים. אל תחקור במופלא ממך, ואל תצמצם את הנפש לסך כל תופעותיה – ובא לציון גואל.

מחווה למוחמד

יום חמישי, 26 בפברואר, 2009
לב בשלג. מקור: http://junemoon.wordpress.com

לב בשלג. מקור: http://junemoon.wordpress.com

מחווה למוחמד / דויד ברק

לפתוח את הלב במילים
פתיתים פתיתים
לרחוץ בשלג
ולהחזיר לגוף הבשר.

גאולה?

אלוהים ואני

יום רביעי, 25 בפברואר, 2009
אלוהים ואני

אלוהים ואני

אלוהים ואני/ חפיז

אלוהים ואני נהיינו
כמו שני אנשים שמנים
החיים יחד על הסירה קטנה אחת.

שוב ושוב אנו נתקלים זה בזה
וצוחקים

[תרגום: דויד ברק, לפי העיבוד לאנגלית של דניאל קנדינסקי]

שיר אהבה לחפיז

יום רביעי, 25 בפברואר, 2009

השם הקדוש אללה. http://seekeraftertruth.com

השם הקדוש אללה. http://seekeraftertruth.com

שיר אהבה לחפיז / דויד ברק

אוי, חפיז, חפיז
לו יכולתי להיות כמוך
להתהלך בלב פתוח בתוך האפלה
לבחור ללא קושי באהבה
לחבק כל עובר אורח זב דם, מוגלה וחוטם,
בשיירה הבלתי נגמרת של פצעי האהבה.

אני רוצה להיות כמוך
באמת אני אוהב
אך לפעמים ליבי נסגר
ורגלי נתקלות זו בזו
בצעדי המחילה הסבוכים
של האהבה

ואז, לפעמים רק לפעמים,
אני כועס עליך,
על תמונת העולם שהשארת
ואמרת -
"צריך רק למלא את הצורות בצבעים"
אני מנסה, אך בתמונה שלי,
הלב פוחד לצאת מהקווים
וקרעי הנפש מציצים מבעד לחוטים הפרומים

ובכל זאת, מה היינו עושים בלי אהבתך?
ושוב נעור הניגון המוכר,
נועץ פלחי אשכוליות
בלב הבשר

אוי, חפיז, חפיז,
מת עליך!

לאלוהים אין צורה

יום שני, 23 בפברואר, 2009

ציור מהאמזונס. רפרודוקציה: אוראל כהן, באובאו

ציור מהאמזונס. רפרודוקציה: אוראל כהן, באובאו

הערב הוא ערב ראש חודש אדר, אבל היום עדיין לא. זהו היום האחרון שלפני החודש הפרוע הזה, והמהות של כל מה שצריך למות בחודש הקודם ולהיוולד מחדש בחודש החדש נמצאת בזמן הביניים. ואם שבט הוא חודש של ראשית צמיחה, ואדר הוא חודש של שמחה, מה מחבר ביניהם? על מה צריך לוותר בשביל לשמוח ולא רק לצמוח? איפה הנקודה בה השמחה היא היא הצמיחה? מחשבה ראשונה שעולה היא על כך שצמיחה זה עניין רציני. יש בזה משהו. כל מי שטבוע בו החותם הקיומי, ומריח את האיכות ההולכת ומתקצרת של הזמן, חייב לקחת את הדברים ברצינות. אבל משהו עלול להיתקע שם. הרצינות יכולה לקחת אותנו עד נקודה מסויימת, וממנה והלאה משהו צריך להתשחרר. הרצינות יכולה לקחת אותנו רק עד הגבולות של ההגיון, אבל כל כוחות היצירה שנמצאים מעבר אליו דורשים שפה אחרת, פראית יותר, מחושבת פחות, לא סדורה ולא מדוייקת. התהליך היצירתי מחייב את הנכונות לצאת מעבר לגבולות של עצמך, ובשלב הביניים לפחות – להסכים להיות בלי המסיכה של הסדר וההגיון. ייתכן שאחר כך תמצא לדברים צורה ותבנית. אבל בינתיים נדרש אמון. וכמו ביצירה כך בחיים. אדר הוא הזמנה לפרק את הגדרות של הזהויות ולהיות בלי צורה, תוך אמונה שיוולד בסופו של דבר משהו,  אבל יותר מכך – תוך הנאה פשוטה על עצם העדר הצורה. הרי מי שחייב תורה חושב שאלוהים עצמו הוא צורה, וזו עבודה זרה.

לחיי העדר הצורה!

אחרי כל השנים האלה

יום ראשון, 22 בפברואר, 2009

השמש - לעולם אינה אומרת

השמש - לעולם אינה אומרת

אחרי כל השנים האלה/ חפיז
(בעיבוד של דניאל קנדינסקי)

אחרי כל השנים האלה
השמש לעולם אינה אומרת לכדור הארץ
"אתה חייב לי"

ראה מה אהבה כזאת יכולה לעשות -
היא מאירה את העולם כולו!

מתי תבוא הגאולה?

יום ראשון, 22 בפברואר, 2009

"מתי תבוא הגאולה, מתי יהיה סוף לגלות
כולם עוצרים את הנשימה
ומחכים להתגלות
מתי היא תבוא? מתי היא תבוא?"
(אהוד בנאי, מתוך "ענה לי")

אלנבי - עם הפנים לגאולה

אלנבי - עם הפנים לגאולה

לקראת השקיעה מצאתי עצמי בשדות הים, צועד הלוך ושוב לאורך החוף, ראשי כמרקחה. דבר לא קרה באותו היום, עוד יום חול, שבועות בפתח, חג מתן תורה, ומהי תורה ומהי תורתי ומהי תורתנו ומהו הר סיני, ומיהו יהודי ומיהו דתי ולמה בכלל צריך הלכה, וזאת כל התורה כולה. אבל היה זה באמת סתם יום חול, השמש זרחה, העננים מעטים, הימים מתארכים, הלילות מתאבכים. האנשים סביבי בשלהם. לא הייתי סיבה לעסוק בגאולה.

והיה שם ים.

מתי תבוא הגאולה?

האם יצא לכם לצעוד ברחוב גאולה בתל-אביב, בדרך היורדת מאלנבי לכיוון הים? מתחילים מהרחוב שסר חינו, גנרל בריטי עתיק יומין, רוכב זקוף על גב סוסו האדמוני בשמש הקופחת של אמצע אוגוסט, לבוש חליפת מדים הדוקה ומיוזעת, בראש צבא כובשים זרים, תרבות אחרת, תה של השעה חמש, משחקי טניס וקריקט בבגדים לבנים על משטחי דשא ירוקים, נימוסים מופתיים, את הקול לא מרימים, שומרים על הקרירות, שומרים על המרחק, אסור לגעת, אסור להתקרב, כל כך תרבותיים, אין אימא פולניה שלא הייתה רוצה את אלנבי כחתן.

הרחוב אינו ארוך, וגם אינו יפה במיוחד, רחוב ככל הרחובות. רכבים חדשים חונים לצד מדרכות אפורות, דהויות, מעט שבורות. אדום לבן, כחול לבן, חניית נכים. קירות הבתים מתקלפים וסדוקים. משמאל הבנין הסגור של המכון הצרפתי, שלט גדול להשכרה, בית ספר מסוגר בחומות של ברזל וגדר חיה, בצהריי היום צלצול להפסקה. מעבר לכביש, בפינת הירקון מכולת ישנה, בייגלה עם זעתר בשני שקל וחצי, עיתון ידיעות ומעריב, פועל רומני קונה חפיסת סיגריות ופחית גדולה של בירה זולה. פחי זבל שחורים וירוקים עולים על גדותיהם בחום הקיץ, סביבם חבורת חתולי רחוב רזים וערניים. בחורה צעירה, חשופת כתפיים, במכנסיים קצרצרים וכפכפי עץ, מחזיקה בידה רצועה ארוכה שמחוברת לכלב חום, דמוי נקניקיה, קטן, קצוץ אוזניים וצווחני, חולפת על פני קשישה מפוזרת מבט בשמלת סבתא פרחונית כחולה ורחבה, לרגליה גרבי ניילון שמוטות, המסתייעת במקל הליכה ובמטפל פיליפיני רך קול ואדיש.

ובסוף הרחוב, הים.

מתי יהיה סוף לגלות?

מספרים על איכר שהיה יוצא כל בוקר, עם זריחת החמה, לעבוד בשדה, כל בוקר, קיץ, חורף, סתיו, אביב, כל בוקר, גשם, רוח, שרב, שיטפון, סופות חול או פקקים באיילון, כל בוקר, התאומים נופלים, הבורסה גואה, השלטון מתחלף, המלך נרה, כל בוקר, כל בוקר. וכל ערב, עם שקיעת החמה, היה חוזר לביתו, כל ערב, ושוב פקקים באיילון, וברדיו עוד שיר חידלון, חוזר לביתו, סועד את פת הערבית מתוך המיקרו, כל ערב, קורא העיתון, בטלוויזיה חדשות, התאומים נבנים מחדש, הבורסה נופלת, השלטון מתייצב ושוב יש מלך, כל ערב, כל ערב.

בוקר אחד, והיה זה בוקר ככל הבקרים, קריר מעט מהרגיל (כך לפחות אמרו בתחזית) יצא האיכר את ביתו ולא חזר. השעון המעורר צלצל, האשה התהפכה במיטה, הילדים עוד ישנו, השיניים הצתחצחו, פועלי הזבל כבר עברו, הפעם השכנים לא צעקו, זוּ על זה וזה על זוּ. שתה את הקפה, שטף את הכוס ואת הכפית גם, ניגב את השיש, ארז את ארוחת הבוקר, יצא לשדה, ובעודו הולך בדרך שאל את עצמו מה יהיה, אם יום אחד, יום רגיל, יום ככל הימים, השמש לא תזרח. ולאן היא הולכת, השמש, בסוף היום, כשהוא חוזר לביתו, ומדליק את הטלוויזיה לראות את המשחק של מכבי, והילדים רוצים לראות "הופּ" והאישה חדשות, והשכנים לא רוצים לראות כלום, כי מי בעצם מכיר אותם, "שלום שלום" במדרגות, שלושים ושתיים דירות, שמונה חניות, שתי מעליות, אינטרקום אחד, ולידו שלט בצבע זית – מי לא שילם לועד הבית? לאן הולכת השמש בסוף היום? חייב היה לדעת. לא יכול היה אחרת. וערב אחד, וזה היה יכול להיות כל ערב, אולי אפילו הערב, החליט לצעוד בעקבות השמש, ולא שב.

ובמקום שבו שוקעת השמש, הים.

כולם עוצרים את הנשימה

כשהיינו ילדים, וזה לא היה מזמן, היינו משחקים בלעצור את הנשימה בים או בבריכה. היינו לוקחים הרבה אוייר, המון אוויר, כמה שיותר אוויר, את כל האוויר – וצוללים. עמוק. צוללים עמוק, והבועות שורקות החוצה בדממה מבעד לשפתיים החשוקות, והעיניים שורפות ולא רואים כלום והכל מטושטש כל כך, ושקט, כל כך שקט, שאפשר להשאר שם לנצח, ופתאום נגמר האוויר, וצריך לעלות, ולוחץ בחזה, ואין אוויר, ואין אוויר, אוויר, אוויר… ובלוּפּ! – הראש עולה מחוץ למים, ושוב רואים את השמש, וילדים צועקים, ורשת ג' עושה לכם את הקיץ, ארטיק-קרטיב-שוקולד-בננה, ארטיק-קרטיב-שוקולד-לימון, ויש אוויר, הרבה אוויר, אוויר לנשימה.

ובמקום שבו נגמרים השמיים, הים.

ומחכים להתגלות

קניון באר שבע, יום שישי לפני הצהריים, בחוץ שמש בוהקת חורכת את רחובותיה של העיר הלא יפה והדהויה, עיר של חול בצבע חול, ולאן שלא תפנה המדבר אורב מעבר לפינה, אז כדאי שתימנע. באמצע הקניון, בקומה השניה, ליד חנות הספרים הגדולה והריקה, בדיוק מעל השווארמה של כוכב הכדורגל של העונה שעברה, במה לא גדולה, תפאורה זולה, אמא אוחזת ביד בנה, שרוצה להיוולד מחדש, והפעם לא על פני האדמה, בעיר העייפה, אלא בשמיים, אם לא ממש אז לפחות בערוץ שתיים, שם יש כבר כוכב, ואפילו שניים. עשרות ילדים כמוהו, לבושים בגדי כלה, שנקנו בחנות שמול הבמה, אולי לבר מצווה, או לחתונה שנערכה לאחרונה, ממתינים להופעה. ערב שבת, חיילים מאובקים, קצוצי שיער וגלויי פנים, שותים קפה קר וממתינים לרכבת הבאה שתיקח אותם, אולי לחיפה, ואולי למזרח, ואולי לעגלות של חיימקה בארץ הקניונים של ויסקונסין, מוכרים חיקויים של בשמים מפורסמים לנשים אמריקאיות עבות בשר ונטולות שם.

ובמקום שבו אין ים, הים.

הגאולה בדמות אישה - מריה מגדלנה - Jean Jacques Henner

הגאולה בדמות אישה - מריה מגדלנה - Jean Jacques Henner

מתי היא תבוא? מתי היא תבוא?

מתי היא תבוא, הגאולה בדמות אישה, מתי היא תבוא, כל הפנים וכל השמות שבעולם, מתי היא תבוא, ותחבק אותנו חיבוק עייף ופשוט, כמו אימא סוחבת סל קניות במעלה המדרגות ביום חם, מנגבת את מצחה במטפחת הכהה העוטפת את שערה, מתי היא תבוא, השכינה בדמות שכנה, יושבת לידינו במונית השרות ומושיטה יד להעביר את שטרי הכסף, מתי היא תבוא, באותו רגע רך עד אין קץ של בדידותו של מי יודע שלבדידותו אין שום משמעות, מתי היא תבוא, ותניח את ידה המנחמת על כתפיינו היגעות, לא בית אלא עוד תחנה במסע, ואולי תשבו שניה, לאן אתם כל כך ממהרים, כבר לא רואים אתכם כמו פעם, אני כבר שמה קומקום, ונשתה שוב את אותו התה המתוק של ילדותנו, ואולי נמצא אותה יום אחת, מוטלת על חוף הים, תיבת זכוכית צבעונית וסדוקה, שנסחפה אל החוף, בשוך הסערה.

[דויד ברק. יוני 2004, ואולי 2005]

זוכרנו לחיים

יום שבת, 21 בפברואר, 2009

נאזים חיכמת

נאזים חיכמת

מכל הערים בעולם רק לשתיים אני מתגעגע, אף שבעיני רוחי אינן אלא אחת. הזיכרון דבר מופלא הוא וממילא הכול בדיה. בדמיוני נהר הט'זו נשפך אל מיצרי הבוספורוס, כמרים דומיניקנים חמורי סבר חוצים את גשר גלטה בדרכם למדורות האינקוויזיציה, דרווישים סוּפים עזי מבט מחוללים עם ילדות אנוסים רכות כמשי, ופרננדו פסואה ונאזים חיכמת לוגמים יחד כוסיות קטנות של קפה שחור וערק, בבתי קפה שטופי ענן ושמש. אגם הזיכרון אינו מסרב אף לא לאחד מפלגי הדמיון.

ליסבון, להפתעתי, איננה עיר יפה. אנשיה כהי בגדים ודהויי מבט. תחנת הרכבת קטנה וקרתנית, דחוסה בשוליה של כיכר שהיתה בעבר הומה. בדוכני הרוכלים הניצבים בצמתי הרחובות נמכרים ערמונים צלויים, ארוזים בחרוטי נייר ממדריך הטלפונים המקומי. ריח אפרורי נישא באוויר, מלווה בתמרות עשן צמריריות המתמרות מעל הדוכנים. המכוניות מיושנות, גמלוניות. השפה נעימה אך איננה מתנגנת, ונדמה שהמשפטים מתמהמהים לפתע, אובדי דרך, ונמשכים לתוך שתיקה של השלמה. בין צליליו של דיבור שקט וחסכני נחשף קולם של גלי הים, הפורצים אל שפכו של נהר הט'זו, מסתערים ונסוגים, מאירים ונמוגים כשמי כוכב.

רוכלי המלונות מצטופפים על רציץ הרכבת, ומציגים את מרכולתם, מניפים ספרי תמונות צבעוניים המזכירים לי אלבומי ילדות. מנהגיהם נטולים גינוני התרפסות ועורמה האופיינים לכרישי התיירים, והם עושים מלאכתם באדישות, כמו דייגים המטילים רשתם במפרצים דלילי דגה. אני נעתר לפונה הראשון, שמבטיח לי אכסניה במיקום מרכזי. אני מצטרף למטיילים הנוספים שנתפסו בחכה, ואנו מצטופפים יחד ברכב המסחרי המאורך, המשתלב כמעשה שגרה בתנועת הבוקר של העיר. אני מביט מבעד לחלונות הרכב ברחובות ובאנשים החולפים לנגד עיני. הכול מוכר להפליא. תחושת האכזבה הזאת: המטען ההיסטורי והספרותי העשיר, תיאורי הנוף והגוונים, עוצם הציפייה – ומנגד מציאות יומיום אפרורית ודהויה.

עם הגיענו לבית האכסניה, אני מתמקם בקיתון הצר שהוקצה לי בקומה הרביעית. הבניין נטול המעלית מרושת במשרדים המסתתרים מאחורי דלתות עץ חומות, צבועות ברישול. הדלתות שונות זו מזו, משובצות בשלטים רופפים, ואני מנסה לנחש לפי אורך השמות וקיצורי התיבות אם רופא או רואה חשבון, סוכן ביטוח או עורך דין. בימים הספורים בהם שהיתי באכסניה לא ראיתי איש נכנס או יוצא בדלתות הסגורות תמיד. בעיני רוחי ראיתי מאחוריהן מנהלים מגולחים למשעי, לבושים בהידור וזריזים כצלופחים, מזכירות עייפות אך חרוצות נוטלות שאיפות עשן חפוזות מסיגריה דקיקות וארוכות, ופועלי ניקיון עמלניים אצים לאסוף כוסות נייר וליבות תפוחים, הגודשים את פחי המתכת הכסופים. אך לא כך פני הדברים. הכול שרוי היה בתרדמת, ונדמה שהעיר כולה שבויה בקסמו של כישוף עתיק יומין, נאבקת להשתחרר מעולו של גורל הרה אסון וכבד משקל.

כהרגלי אני ממהר להניח את הדברים ולצאת לתור את הסביבה הקרובה לאכסניה, לחוש את רוחו ואת ריחו של המקום החדש. הימים ימי חורף, אך קרני השמש בוקעות לפרקים מבעד לעננים. בשעות הבוקר העיר קרה עדיין, וזרנוקים של הבל פה נשלחים מפיותיהם של הולכי הרגל כמו לשונות של אש. אני צועד במורד הרחוב, במדרכות הרחבות, פונה שמאלה, ושוב שמאלה. תנועת המכוניות ערה, וניכר שזהו אחד הרחובות הראשיים של העיר. אני מבחין בפיר כניסה תת קרקעי, וממהר לחמוק מהרוח הקרה ולצלול לתוכו. מתברר שזהו מעבר לרכבת התחתית. התאורה דלוחה כמו תחתית של מאפרה. אינני יודע היכן אני נמצא, אבל אני חורט בזכרוני את סימני הדרך שיחזירוני בשלום לחוף המבטחים של האכסניה. אני יורד במדרגות הדהויות, חולף מתחת לכביש הסואן, ושב ועולה במדרגות מעברו השני.

אני מביט סביבי. מולי כיכר רחבת ידיים, מרוצפת לבן, חצוייה ומסותתת לרוחבה בשני נתיבי קרונועים חשמליים. מעברה השני נשקפים בניינים רחבי ידיים, גם הם לבנים. המראה מפתיע- מזיגה של ארמונות איטלקיים ובנייני ממשל אמריקאיים. נראה שהבניינים ריקים מאדם, ולא ניכרת בהם כל תנועה. הכיכר מנוקדת תחנות המתנה ודוכנים זעירים, המוכרים חטיפים, מטריות, עיתונים וגלויות לתיירים. עוברי אורח עטויי מעילים כהים וכבדים, ממתינים בחוסר מעש כמו ניצבים בסרט. נדמה לי שאנשים רבים מביטים בי, אם כי מן הסתם אין זה נכון. בכל זאת, משהו איננו כשורה. אני מרגיש שהייתי כאן בעבר, הכול נראה כל כך מוכר. אני מתקדם כמה צעדים ופונה לאחור, לציין את פתחו של המקום ממנו באתי, כדי שאוכל לשוב על עקבותי בעת מצוק. לפתע אני חש כאב חד בבית החזה. על השלט הכחול הנישא מעל פתחו של המעבר התת קרקעי כתובה מילה אחת׃ רוֹסיו.

כיכר רוסיו, ליסבון. תמונה משנת 1872

כיכר רוסיו, ליסבון. תמונה משנת 1872

רוסיו. בבת אחת צפים ועולים בי זכרונות קודרים ועמומים, מפלחים את לבי בערבוביה מהולה של כאב ופחד. אני חש כמו חיה שנלכדה בפנסי המשאית הכבדה של הגורל. רוסיו. השם המהדהד עם הניחוח האיטלקי, החושני כמעט, שמעטר את תיאורי ההרג בכתבי האינקוויזיציה הגותיים, הבשרניים. צועדים אל הכיכר עם שלטים על הצוואר. הכובעים המחודדים. הלטינית המהודרת. הכמרים המקריאים את פסקי הדין בקולות דקים. מדורות הענק הנישאות אל השמים. ריח הבשר. ההמונים הממתינים לליטרת הדם. צעקות. בכי. צחוק טרוף. שקט מתוח. קריאות העידוד של הקהל. למות בכיכר הזאת, תחת שמים מעוננים, הנידונים לאש הגיהנום של העולם הזה, מרחק נגיעה מסיפו הגואל של הים.

התחושה גופנית ממש. ראשי סחרחר עלי ואני מתמלא קבס, הלופת את כל גופי. נאחז בשארית כוחותי בסימני הדרך שטוויתי לי, אני שב אל האכסניה כאחוז שד. ריח הדגים המטגנים הנושר מארובות המסעדות מעורר בי אימה. הפרנויה, אותה הזיית אכזר של מטייל בודד, מתחילה לתת בי אותותיה. האם נדמה לי, או שהיה במבטו של פקיד הקבלה דבר מוזר? האם פתחו את דלת חדרי וחיטטו בחפציי? אני מכבה את האור, נועל את הדלת מבפנים ונשכב על המיטה בנעליים ובגדים. אוויר החדר דחוס ומעורר מחנק. מבעד לקירות הדקים נשמעים קולות החדרים האחרים, שיעול קטוע, אריזת תיקים, מלמולים ולחשים. אני נאחז בבטחון המדומה של החושך, מסדיר את נשימותיי, אוסף אוויר אל החור שנפער לו בחזי. לאחר כמה דקות אני מתרומם מהמיטה, פותח את הדלת, יורד במדרגות, ויוצא שוב החוצה אל העיר. אני צועד צעדים ספורים, נכנס לבית הקפה הראשון שאני רואה, ומבקש בספרדית רצוצה קפה אולה, מתעלם מהמלצרית וממבטה המשתאה.

בהמשך שהותי בעיר התחמקתי מן הכיכר, עוקף אותה בהיסוס כמו מאורת נחש, אך גם בעוברי בסמוך אליה יכולתי להרגיש את עוצמת המשיכה הדוממת והקודרת, כמו סירנה אפלה הקוראת לי בקולו של אורפאוס מפתחו של השאול. ביום עזיבתי, לאחר שארזתי את חפצי, החלטתי לרדת שוב לכיכר. לקחתי איתי את הסידור האדמדם שהסתתר בשוליו התפורים של תיקי. ירדתי במדרגות האכסניה, פניתי שמאלה ושוב שמאלה, ירדתי בפיר ועליתי מצידו השני, הבטתי שמאלה ואז ימינה, וצעדתי לתוך תוכה של הכיכר הלבנה. יונים אפרוריות ליקטו פירורים של לחם שהונח בשיפוליה של שורת תחנות הקרונוע. חיפשתי לי פינה ריקה מאדם, הרחק מטווח אוזן וממבטם של הנוסעים הממתינים בציפייה חסרת מעש, ושלפתי את הסידור מכיסי. הצמדתי את הספר לפני, חופנו בכפות ידי, והתחלתי לקרוא:

ברכות הבוקר
קדיש
פסוקי תהילים
וזוכרנו
זוכרנו לחיים

נגיעה של מלאך

יום שישי, 20 בפברואר, 2009

מאיה אנג'ילו

מאיה אנג'ילו

נגיעה של מלאך / מאיה אנג'לוּ

אנחנו, שאיננו מורגלים באומץ
גולים מן העונג
חיים מכונסים בקונכיות של בדידות
עד שהאהבה עוזבת את מקדשה העליון
ומתגלה לעינינו
לשחרר אותנו לתוך החיים

האהבה מגיעה
וברכבת שלה אקסטזה
זיכרונות ישנים של הנאה
ותולדות קדומות של כאב
בכל זאת, אם אנחנו אמיצים
האהבה מפלחת את כבלי הפחד
בנשמותינו

אנחנו נגמלים מפחדינו
בשטף האור של האהבה
אנו מעיזים להעיז
ולפתע רואים
שהאהבה עולה לנו
בכל מה שאנחנו
ובכל מה שאי פעם נהיה

אולם רק האהבה
משחררת אותנו
לחופשי

צוחק מי שצוחק אחרון

יום חמישי, 19 בפברואר, 2009

פרדריך ניטשה

פרדריך ניטשה

אני חייב להודות – לאחרונה העיסוק במיניות, ובפרט בגבריות, מעורר אצלי איזו התנגדות קלה, מין תרעומת. לאחר סיבוב לא ארוך בעולם של המיניות המקודשת והגבריות המתחדשת התעוררו בי ספקות לגבי הכיוון והמגמה של העיסוק הזה. התעורר בי צורך לבצע הערכה מחודשת של היחס שלי לעניין הגבריות החדשה, מתוך מקום פנימי שלא כפוף לתורות כאלה או אחרות ולמורים כאלה ואחרים, אלא מנסה להתבונן מתוך עצמו על חוויות הגבריות והנשיות, החיצונית והפנימית, ולהבין מה אני באמת עושה פה בעולם הזה. החיים כידוע אולי אינם קצרים, אך גם אינם נמשכים לנצח, ועד שיוכח קיומה של הנשמה, אני מעדיף לחיות בסוד הציווי של השיבה הנצחית הניטשאנית, ולשאול את עצמי – מה אני עושה בעולם? האם הגבריות המחודשת היא הדרך שלי?

התשובה, הבלתי צפויה בשבילי, היא כן ולא. כן, אני מרגיש את עומק האמת של הבנת התפקיד הרוחני של הגבריות בעולם. לא, אני יכול לראות איך ההתמקדות בגבריות בלבד מעמעמת אצלי את המקום היוצר בנפש, שהגישה אליו נהיית פתאום חסומה בציווים ובמשנות סדורות. כן, אני מתחיל לחוש בגוף מה היא נוכחות גברית, וכיצד הנשי נעתר אליה, מחפש אותה, משתוקק לה. לא, אני חושש לאבד איזו נקודה פנימית עלומה, איזו אמת שמעבר למגדר, של ידיעת החיים והמוות על כל תפלותם וקסמם, מה שהיה הוא שיהיה, ומה עושים עם כל היופי הזה? כן, כי אני רואה את יופיה של בהירות הכוונה של הגברי הגבוה, אך גם את החלקיות הבלתי נמנעת שלו בסך כל האפשרי של החוויה האנושית. מתוך הדואליות הפנימית הזאת, שבמידה מסויימת הבהירות הגברית יוצאת נגדה, אני רוצה לפרוש את המשנה שלי בעניין זה.

הגבריות רוצה את המוות

הסוד הכמוס הוא, שלמען האמת, הגבריות איננה חפצה בחיים. כל מהותה של הגבריות היא הרצון לצאת מהעולם הזה, על כל גווניו וצליליו, ולהיות מעבר לעולם של החוויה. התובנה הזו היא אצלי פרי ההתבוננות האמיתית ביחס שלי לזוגיות ולקשר, והבנה של עד כמה עמוקה אותה נקודה אפלה בתוכי שאיננה בוחרת באהבה, שאיננה בוחרת בחיבור אל העולם דרך אשה, שרוצה את השקט, שכמהה אל הבדידות, שמשתוקקת אל הריקנות של אי העשיה ואי המחויבות, של הכמיהה האמיתית אל האין. זהו אותו כוח שרוצה לנתק את הכבלים גם במחיר אובדן מושא האהבה, שרוצה בחופש גם במחיר חורבן, שרוצה לפרוץ את גבולות הקיום והגוף, ולהאיץ את ההתאחדות הבלתי נמנעת עם הנשגב שמעבר לעולם, למעשים ולמילים.

באופן עמוק, משאלת המוות הסמויה מן העין הזו עומדת מאחורי מרבית התורות והתפיסות המיסטיות שפותחו על ידי הגברי. השאיפה לדעת עולמות עליונים, המבוססת על נסיון להפשטה של עולם הרוח אל מעבר לחומרי, והפרקטיקות הרוחניות המבוססות על התבודדות ומדיטציה – אלה שני עמודי התווך של המיסטיקה הגברית. הכמיהה למוות של הגברי היא שעומדת בבסיס של הדיכוי המתמשך של הנשי, החי, הקיים והמתקיים. הגבריות תרמה לעולם את הטרנסדנטי והזניחה את האימננטי, והתוצאה היא עולם שבו, במושגים של ניטשה, דיוניסוס מוכרע על ידי הצלוב.

הבשורה על פי הגבריות (איור גנוסטי)

הבשורה על פי הגבריות (איור גנוסטי)

הבחירה בחיים

אם ככה, מה עושים? בחוויה האישית שלי, יש כאן איזה תהליך שכרוך במיצוי הכמיהה אל המוות. במילים אחרות, קיים רגע בזמן שבו הכמיהה אל המוות עצמה מתה. זהו רגע עדין מאד, רזא דרזין ממש, שבו מתחיל היפוך תודעה שמשנה לחלוטין את כיוון התנועה. במיסטיקה העברית אפשר למצות את הנקודה הזאת במשפט התלמודי "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה". ידיעת המוות היא ההתייאשות ממנו, ויאוש זה הוא תחילתם של החיים האמיתיים. במושגים של המיסטיקה הנוצרית הגנוסטית, זאת גם ההבנה העמוקה של מהות הביאה השניה של ישוע: החיים שאחרי מותה של הכמיהה למוות הם החיים הנצחיים עלי אדמות.

שינוי הכיוון הזה, היפוך השעונים מהטרנסדנטי אל האימננטי, מן העולם הבא אל העולם הזה, מן התודעה הטהורה אל הנוכחות בגוף, הוא המתנה של הגבריות אל העולם. זוהי ידיעת מוות המחייבת את החיים, וכמהה כל הזמן מטה מטה, חזרה אל הארץ, חזרה אל הממשי, חזרה אל הקיים. בעיני, זוהי המיסטיקה הגברית האמיתית, הרוצה, כדברי ניטשה, במלכות הארץ. "כמו בעליונים, כך בתחתונים", כתב הרמס טרסמגיסטוס, ולא להפך. הסוד המיסטי של הגבריות הוא זה שיודע לעלות אל הנשגב העליון ואז לרדת חזרה אל התחתון, אל העולם הזה.

במושגים של יחסי הגבר והאשה, זוהי אותה נקודה בגבר שיודעת להביט אל האישה, ולראות שהיא הולכת למות. הפרשנות הדתית המקובלת נטתה לראות בכך את יסוד ההבנה שיש אלוהים ויש עולם הבא, שהוא מעבר לכל אשה ולכל תופעה. אינני יודע, אולי יש. אך בעיני, הסוד הוא ביכולת לראות את מותה המתקרב של האשה, ובכל זאת לבחור בה. היכולת לראות את החי על המת, את הנצחיות הבלתי נתפשת של הבשר, היא היסוד מקיים החיים של הגבריות, הבוחר בחיים.

מעבר לזכר ולנקבה

אבל, ובכל זאת, כאן לא תם העניין. תרשו לי לגלות לכם סוד קטן – בשלב כלשהו, המוות בכל זאת מנצח. ולא רק זאת, אלא שהוא מנצח את הגבר ואת האשה כאחד, וגם את אלה שלא ידעו לבחור. המוות הוא הגבול האחרון, הנהר המטהר מכל החטאים, השאלה שמי שיעיז לשאול יבין שתשובה אין. ובכל זאת, השאלה שמעבר לשאלה היא – מה תגובה יש לנו לנצחון זה של המוות? מהי יש לבחירה אמיתית בחיים לומר על המוות?

תשובה מוחלטת כמובן אין. בכל זאת, דרך מוצא אפשר לראות לדמותו של זרתוסטרא של ניטשה, הטועם טעמה של האדמה ויודע טעמם של נצחון ותבוסה. זרתוסטרא, שיודע את המוות, הוא זה שיודע, בסופו של דבר, לצחוק על הכול. זה איננו צחוקם השטחי של אלה שאינם יודעים לשאול, וגם לא צחוקם הנבוך של אלה שאיבדו את הדרך. זהו הצחוק העמוק והמהדהד של מי שיודע את נצחונו של המוות, ובוחר, גם בנשמת אפו האחרונה, לדחוף חזרה אל האדמה. זהו צחוק שיודע ידיעה מוקדמת שנצחונו של המוות הוא בסופו של דבר גם תבוסתו, אותו רגע בו ניטל עוקצו והוא כבר איננו יכול יותר לאיים על החיים. זהו הצחוק של הבוחר בצחוק, ובתוך כך מקדש את החיים.

[התפרס לראשונה ב-NRG ניו-אייג', ינואר 2008]