ארכיון פוסטים מהחודש "מרץ, 2009"

פרחי טחב

יום שלישי, 31 במרץ, 2009
פרחי טחב

פרחי טחב. הנכונות הזאת להיפתח

פרחי טחב

אינך מבינה? אינני רוצה באהבתך
האור הפשוט שלך מביך אותי
הנכונות הזאת להיפתח
טפשונת

אינני רוצה באהבתך. מאסתי באורך
לבי סגור אליך לרווחה כענן אב קודר
אהבתך מסנוורת את עיני וחורכת את עורי
תהה אפלתי מקלט להולכים בדרכי

אך מתחת לצלי חוסים פרחי הטחב
מפני אורה של שמש פז
ישובים על אבני שפה שבורות
בסמטאות הפתלתלות של הלב
ממתיקים זה לזה לחשי יופיה
של אהבת קודרת

ובאורה של זו
יפקע מיתר לפתע
ואווחה תפלח כיונה צחורה חשכת לבם
תנסוק מעלה, אל שפעת כוכבים כבויים
מאירה בהם אור הולך ונגוז
קסם יופיו של הנצחי
והמתכלה לעד

[דויד ברק, פברואר 2008]

משוררים לעתיד לבוא

יום שלישי, 31 במרץ, 2009
- וולט ויטמן. משוררים לעתיד לבוא

וולט ויטמן. משוררים לעתיד לבוא

משוררים לעתיד לבוא / וולט ויטמן

משוררים לעתיד לבוא! דרשנים, זמרים ונגנים לעתיד לבוא!
לא ה-יום להצדיקני ולענות מדוע אני כאן
אלא אתם – זן חדש, בני המקום, גמישים, יבשתיים, אדירים
משנודע עד כה,
קומו! כי עליכם להצדיק את קיומי.

אני עצמי רק רושם מילה או שתיים אל עבר העתיד,
מתקדם פסיעה ומסובב עקבי לאחור אל האפילה.
אני הוא אדם אשר, בעודו משוטט בנחת אין עצור, מפנה
לעברך מבט מזדמן ואז מסב פניו,
משאיר לך להגדיר ולהוכיח,
מצפה ממך לעיקרי הדברים.

[תרגום: דויד ברק]

הנושפות בקשרים

יום שני, 30 במרץ, 2009
אלכסנדר חותך את הקשר הגורדי. יאן-סימון ברת'למאי

אלכסנדר חותך את הקשר הגורדי. יאן-סימון ברת'למאי

סורה 113 – השחר הבוקע

אמור, ישמרני ריבון השחר הבוקע
מפני רעתם של כל יצוריו,
ומפני רעתו של אופל בהאפילו,
ומפני רעתן של נושפות בקשרים,
ומפני רעתו של קנאי בקנאו.

[תרגום: אורי רובין]

ונהר ללכת בבוא סופנו

יום שני, 23 במרץ, 2009

יאן ברויגל, גן העדן. ונהר ללכת בבוא סופנו

יאן ברויגל, גן העדן. ונהר ללכת בבוא סופנו

שומר העדרים / אלברטו קאירו

להגות באל משמעו לא לציית לאל.
כי האל אינו רוצה שנכירנו,
על-כן גם לא התגלה אלינו…

הבה נהיה פשוטים ושלווים,
כמו פלגים וכמו עצים
והאל יאהבנו משום כך, יעשה אותנו
יפים כמו העצים והפלגים,
יעניקו לנו את ירק האביב שלו,
ונהר ללכת בבוא סופנו…

[תרגום: פרנסיסקו דה-קושטה רייס ויורם ברונובסקי]

כבש

יום שישי, 20 במרץ, 2009
כבש, אכלנו כבש. בית הכנסת השומם באדירנה

כבש, אכלנו כבש. בית הכנסת השומם באדירנה

כבש
אכלנו כבש
זה בשר הקדושה
סוד הכבש
בך יברך כל ישראל
בא אלינו כבש

["ספר השירות והתשבחות של השבתאים", שיר כ"ב. תרגום מלאדינו: משה אטיאש
לפי גרשום שלום זהו שיר על חג הכבש (כ"ב באדר), המסמל את זיווג הדוכרא והנוקבא]

בגנות האיזון

יום שני, 16 במרץ, 2009
פאבלו פיקאסו. האדם המאוזן כאידאל?

פאבלו פיקאסו. האדם המאוזן כאידאל?

רבות כבר דובר ונכתב בזכות האיזון. האיזון הוא האידיאל המרכזי וגולת הכותרת של תורות רוחניות רבות, שאיפת השאיפות של המטפל והמטופל – מעשה המשיח ממש. אכן, מתוך הסערות והתמורות של נשמה רגישה, המתמודדת עם הכאוטיות של העולם, השגה של  בסיס יציב להתנהלות הנפש והרוח היא שאיפה בריאה. ההשקטה הרגשית ופתיחת הפרספקטיבות של ההתבוננות הרוחנית מכניסים סדר וארגון, מפחיתים חרדות ופותחים את האדם לסוג מסוים של חווית נשגבוּת. עם זאת, אינני יכול לחמוק מהשאלה – האם זו באמת התחנה הסופית של ההתפתחות הרוחנית? האם האדם המאוזן הוא אכן האידיאל הרוחני הרצוי? או שמא הגולם של האיזון קם על יוצרו?

בואו ננסה להתבונן בדברים מזוית אחרת. מנקודת מבט חלופית זו, מה שמסתתר מאחורי השאיפה לאיזון הוא הרצון הסמוי להפסיק סופסוף את מירוץ הסחרחרה המטורף של החיים, ולמצוא מקלט מחוץ להם. אם חושבים על כך, המוות הוא מקום מאוזן להפליא: כמו הקו הרציף והצפצוף האחיד המבשרים על מותו של החולה בסדרות הטלוויזיה, המוות מבשר את הנקודה שבה כבר לא יהיו בנו דילוגי קצוות, מאבקי כוח, התגברות עצמית, דחפים, שאיפות ויצרים. אנחנו הרי חווים איזון כחוסר רעש, והמוות – אין ספק – הוא דומם להפליא. המוות מיישר את כל ההדורים, מחליק לבטים ופותר באופן נפלא ופשוט את ההתמודדות עם האגו. לכן, תורתם של מורים רוחניים שכבר הלכו לעולמם לעולם תהיה "מאוזנת" יותר, כי הם כבר לא יכולים להפתיע אותנו עם תפנית חדשה בעלילה הפתלתלה של תורתם או של חייהם.

החיסרון המרכזי של האיזון הוא שמרגע שמצאנו אותו, אנחנו מפחדים לאבד אותו, וכל מי שמצביע על אלטרנטיבה או מטלטל את הקיום שלנו נתפס כאיום על הסדר הפנימי. האיזון שואף מעצם הגדרתו אל הסטטי, ולכן הוא מתקבע. כך נהיה האיזון לסם הרגעה, המשכר אותנו בניחוח הביטחון שהוא משרה, אך מונע מאיתנו להסתכן ולחקור את הגבולות של עצמנו ושל החיים. פועל יוצא הוא שהאדם המאוזן נהיה פסיבי, ומתהלך על בוהנות כדי לא להעיר את השדים שלו עצמו. כך הוא הופך לאדם הנמנע, המסתייג מן העולם, שעלול להפתיע אותו ולאיים על יציבותו המדומה. באופן סמוי, יש כאן השפעה של הלך הרוח הפסיכולוגי הכללי של התרבות  המערבית, הרואה בתפקוד הבלתי מופרע את המצב הרצוי של האדם.

כאן המקום לשאול  האם ישנן חלופות רוחניות לדמותו של האדם המאוזן? לפי הבנתי, המודל האלטרנטיבי לאדם המאוזן הוא האמן, איש הקצוות והניגודים. האמן איננו שואף אל האיזון, אלא להפך – אל חוויית הקצה, אל המיצוי והזיקוק הטהורים והקיצוניים ביותר של החוויה. אמן הרוח, ולא האדם המאוזן, הוא זה שפורץ דרכים חדשות אל החוויה הרוחנית ואל הקדושה, ויש לכך משמעות רוחנית העומדת בפני עצמה. בתורת החסידות למשל מכונים החסידים "שוכני קצוות". אין זהו כורח הנסיבות – מאחורי זה עומדת התפיסה שאלוהים והאדם באמת רוצים לפגוש זה את זה בשתי הקצוות של הסקאלה, בטוב וגם ברע, באור וגם בחושך. לכן, בבואנו להעמיד את האמן היוצר כאלטרנטיבה רוחנית אמיתית לאדם המאוזן, עלינו לשאול את עצמנו – האם האיזון שלי אכן משרת אותי? או שמא זוהי רק מסכה המעכבת את היכולת שלי ליצור ולפרוץ דרך חדשה בעולם?

[דויד ברק. עיבוד מתוך "אור ואהבה, לא תודה", התפרסם באנ.אר.ג'י מעריב, 21/3/2008]

סיזיפוס של התהום

יום ראשון, 15 במרץ, 2009
סיזיפוס. מתוך עבודה של קארה ת'ורמונד. חלק ראשון

סיזיפוס. מתוך עבודה של קארה ת'ורמונד. חלק ראשון

התהום נמצאת במרחב שמעבר למילים. אין לה שם ואין לה תואר. אין לה מאור, אבל יש לה מרחב בגוף בו היא שוכנת, לפעמים נעלמת בתוך עצמה ולפעמים צצה ועולה. אולי היא קשורה בחוויה אישית, אם כי אינני משוכנע בהכרח בקיומו של הסבר פסיכולוגי. גם במציאות יש תהום. לפעמים הזמן פשוט נעצר, החזות הרציפה וההגיונית של העולם נפרצת ומתחת לקליפה הסדוקה מציאות אחרת נחשפת. לא ניתן לתאר את התהום למי שלא ביקר בה, כך לפחות נדמה לי, וזה אולי הפער הגדול ביותר הקיים בין אנשים במציאות האנושית. מצד שני, מי שזכה כבר לטבול במים העכורים והמטהרים של התהום, אזהה אותו מיד, ובעיתות מצוקה יש בכך משום נחמה.

איך אפשר להסביר את התהום? יותר מכל שנואה עלי דרכם של אנשי ההגיון, שאינם מבינים למשל למה אדם התאבד. וכי אפשר להבין למה אדם מתאבד? אפשר רק להרגיש, ולא כל אחד מוכשר לכך. ושוב אני בונה חומות ביני לבין העולם ומתכנס לתוך עצמי, אריה בכלוב ובחוץ גשם יורד. אך גם הרגש והדרמה חוטאים לחווית המסע אל התהום. אין זה עניין לפעלולים רגשיים זולים או לטלנובלה. במוזיאון ואן-גוך באמסטרדם, בערב חורף קר אחד, ראיתי באחת מתמונותיו האחרונות של ואן-גוך צל עולה מהסבך הירוק. שום הגיון לא יסביר לי מה קרה, וגם לא הייתה כאן דרמה. זה מה שהיה.

אני רוצה לומר מספר דברים בשבחו של המיתוס. במיתוס מצאתי את היכולת להזדהות עם החוויה. המיתוס דובר את שפת נפשי. אל מה שמעבר למילים יש לגשת עם מה שמעבר למילים. המיתוס חי ברווח, בעולם שעל סף השפה, נוגע לא נוגע בניתן לתיאור. המיתוס נחווה במעמקי הנפש, ויותר מכל נחווה המיתוס בגוף – "מבשרי אחזה אלוה," אמר איוב. לאחרונה גיליתי שגם במסגרת המיתוס אפשר להשיב מלחמה. חלמתי את החלום הבא: אדם עומד בחדר קטן ומואר, בחוץ חושך. תנין גדול מנסה שוב ושוב לחדור לחדר מבעד לחלונות, מבעד לדלתות, מבעד המשקופים והתקרה והסדקים בין קורות הרצפה, והאדם עומד זקוף והודף את התנין שוב ושוב. אינני נכנע לתנין, אלחם ככל שאדרש וככל שיתיר לי המפיח נשמה באפו של כל חי. סיזיפוס של התהום, וברווחים ישנם חיים.

סיזיפוס, חלק שני. וברווחים ישנם חיים

סיזיפוס, חלק שני. וברווחים ישנם חיים

[התפרסם לראשונה במחברת שלי, חורף 2003, כך בערך]

בשרוול אפודתם המפוספסת

יום ראשון, 15 במרץ, 2009
יד על העיניים. אורלי יגר

יד על העיניים. אורלי יגר, 1981

שומר העדרים/ אלברטו קאירו

אני מברך את כל קוראי לעתיד
מסיר לכבודם את כובעי רחב-התִּתֹּרֶת
כשהם רואים אותי ניצב בשער
בעוד הכרכרה מתקדמת בקושי לפסגת הגבעה.
אני מברכם ומאחל להם שמש
וגשם, כאשר יש צורך בגשם
ושתהיה בבתיהם
מתחת לחלון הפתוח
כורסה חביבה
שבה יתישבו לקרוא את שירַי
ובקראם את שירי יחשבו נא
שהנני דבר-מה טבעי -
למשל, עץ עתיק
שבצילו, בעודם ילדים,
היו מתיישבים לפתע, יגעים ממשחק,
מוחים את זעת אפיהם הלוהטים
בשרוול אפודתם המפוספסת

[תרגום: פרנסיסקו דה-קושטה רייס ויורם ברונובסקי]

סורת הפיל

יום שישי, 13 במרץ, 2009
סורת הפיל. קליגרפיה של הפסוק הפותח

סורת הפיל. קליגרפיה של הפסוק הפותח

סורה 105 – הַפִּיל

בשם אלוהים הרחמן והרחום

הלא ראית מה עולל ריבונך לבעלי הפיל:
הן שם את מזימתם לאל,
ולהקת ציפורים שלח מעל,
לרוגמם באבני גוויל,
ועשה אותם כמוץ נאכל.

[תרגום: אורי רובין]

איה סופיה

יום שישי, 13 במרץ, 2009

איה סופיה

איה סופיה. איה מקום כבודה?

הייתי ראשון הנכנסים לאיה סופיה באותו בוקר. שישה היו לפני בתור, אך ארבעה עצרו להצטלם ושניים התעכבו בקופה, ואני אצתי רצתי קדימה, ונדמה שאף פתחתי בכוחות עצמי את השערים הגדולים בכניסה אל הכנסייה (והרי זה לא ייתכן). קרירות של בוקר אפפה את החלל שנפער מולי. במבט ראשון – אכזבה. במרכז הכנסייה הענקית מיתמרים פיגומים מכוערים ומעלית רועשת עולה בהם, מסירה את הצעיף מאשליית המקום הקדום, הזמן האחר. הזוהי אותה איה סופיה, ששליטים ביזנטים עטורי ניצחון הוכתרו בה, רק כדי לשוב שפלי ברך ומובסים להסתתר במעמקיה? לאחר הכיבוש העותמני הוסבה למסגד. ארבעה מינרטים זקופים מעטרים את שיפוליה, וארבעה מגיני ענק, מכוסים אותיות ערביות בקליגרפיה מרהיבה אך צעקנית, מקשטים את עמודיה הפנימיים. מה לעבר המהודר ולפיר המתכת, לרעש הפועלים, לקולות השאיפה והנשיפה של הציוד הפנאומטי. איֵה מקום כבודה?

אחרי שהנשימה חוזרת לעצמה והגוף מתרגל לעוצמתו של החלל, משהו נרגע בי ואני מתחיל לחוש את רוחו של המקום. במקום שבו דורכות רגלי עמדו לפני זמן כה רב אנשים בשר ודם, גופים מיוזעים, נעליים כבדות, בוץ, הבל פה, רוק, מחשבות, הפרשות אחרות. מה הרגישו כאשר נשאו עיניהם אל כיפת הענק החופה על הכול? מה היו מחשבותיהם? האם חשבו על אלוהים, על פרנסה? על החיים ועל המוות, הקור והמחלות, היין, התבואה, אבק הדרכים, החום, הפריחה, הכאב והכמישה, הגעגוע לגוף אישה, העונג, הדחייה? אני מרגיש שאט-אט משתלטת על ראשי עננה, בלי מקום ובלי זמן, ואני נדחף על ידי כוח קדום שעולה מסביבי ומתוכי, ומכוון את צעדי – לאן לא אדע.

אני מתחיל להסתובב במעגל גדול בחלל הקומה התחתונה, ובפינה הדרום מערבית מתגלה לפני מתלול אבן המוליך כלפי מעלה. אני עולה בו. הוא מסתיים בקיר, פונה שמאלה ואחורה, וממשיך לטפס מעלה, ואני איתו. הרצפה רצפת אבן גסה. המעבר רחב, ונראה שאפשר היה להוליך בו גם סוסים או בני בקר. אני מרגיש נדחף על ידי ההמונים שצעדו כאן לפני, נדחסים מעלה בדרכם אל התפילה. המתלול עולה ועולה, שוב פנייה ושוב פנייה, והנה אני מוצא את עצמי בקומה העליונה, משקיף מטה אל הרצפה ההולכת ומתמלאת בתיירים נמרצים. הם רחוקים ממני כעת, וקולם נשמע לי מעומעם וזר.

אני נמצא לבדי במבואת אבן גדולה ורחבה. קרני אור אלכסוניות והססניות חודרות מבעד לחלונות קמורים הפעורים בקירות האבן. מימיני, בצדה האחר של המבואה, נגלים שברי פסיפסים גדולים והדורים, זוהרים באור זהב, מנצנצים-לא-מנצנצים, מזמינים אותי לבוא ונסוגים, מפתים ונעלמים. אני חוצה את רצפת האבן, מתקרב אליהם מהוסס ונפעם, נעמד מולם. האור מאיר את גבי ושוטף את פניהם, מכה אותם ואותי בסנוורים.

ישוע. פסיפס על קירות איה סופיה.

ישוע. פסיפס על קירות איה סופיה.

על דוד המלך נאמר שמעולם לא עבד עבודה זרה. כצוק איתן עמד מול מקטירי הבמות ועובדי הבעל והעשתורת, מניף חרבו מול פולחן הדמות. אך האדם הרי נברא בצלם – כה מושכת הקרבה, כה דק הגבול, כה רב הפיתוי (ולפיתויי גוף אחרים הן ידע דוד להיכנע). משכבר טענתי שאינני מבין את עבודת האדם בדמותו של ישוע – הגוף המדמם, העיניים הנבונות, דקוּת הגו. בסתר לבי אף בזתי לה בגאווה של בעל ידיעה. והנה אני מוצא עצמי כורע ברך מול הדמות הקורנת, ומברך. הנהרה על פניו, הרצון להיות פתאום קרוב אליו, לחסות תחת מבטו החומל, להסתתר תחת כנפיו, להצטופף עם מאמיניו, להתגפף בגופו ולאכול את לחם חיותו. הכנעה, נפילת אפיים. קמתי מזועזע, שואל את עצמי אם איבדתי את מקומי בעולם הבא. יצאתי החוצה, כמעט בריצה, מפלס את דרכי בעד המוני האדם והמצלמה. התיישבתי בבית הקפה שבחצר, הזמנתי תה, ולא העזתי לשוב ולהיכנס.

אלי, אלי, למה עזבתיך?