ארכיון פוסטים מהחודש "אפריל, 2009"

הסתייגויות מצילום

יום חמישי, 23 באפריל, 2009
על שפת התהום. Myra Albert Wiggins, 1902

על שפת התהום. Myra Albert Wiggins, 1902

הסתייגויות מצילום

בפאתי ואדי באר שבע, שלדי מכוניות ערומים בערימה גדולה, קומה אחר קומה. על רקע השיפולים והבהירים של גיא המדבר, שלל הצבעים של השלדים וקימוריהם החדים והמרוסקים מושכים את העין. בעודי מולך בדעתי אם לצלם את המראה, מגיחה מפתחו של רכב סמוך אישה לבנת שיער, לבושה שמלה שחורה רקומה. מצלמתה בידה, היא ניגשת קדימה ברגשה רבה ובעינית נחושה, נכונה לצלם את תלולית המתכת הגדולה. מה כבר יכולתי לעשות? צילמתי גם אני, והנה חשתי מבוכה. המשכתי ללכת, מהסס, ולבסוף עצרתי ומחקתי את התמונה מזיכרון המצלמה.

מדוע עשיתי זאת? אינני יודע לומר בוודאות. האם אני בן השבטים הקדומים, שחששו שהצילום יגזול את נשמתם ויטמינה במעמקי המצלמה, ועד היום אין יודעים אם טעות בידם? ואולי הרגשתי שעין המצלמה, החדה ממקשי המקלדת, חושפת יותר משראוי לחשוף? המיידיות הזאת, המוחלטות של הצילום ערום ועריה, משולל ההגנה של מטאפורה רכה, צמד מילים או שורה שבורה. פתאום, לא יכולתי לשאת זאת.

[דויד ברק. אפריל 2009]

מקום

יום רביעי, 22 באפריל, 2009
באר שבע, העיר העתיקה, 1949. מקום

באר שבע, העיר העתיקה, 1949. מקום

מקום

בצהרי יום שבת הלכתי, לתומי כך אומרים
בכבישים המשובשים של באר שבע העתיקה
תריסים החנויות מוגפים, והכלבים נובחים -
אך אף שיירה איננה עוברת.

פתאום מאיטה לעברי מכונית, ארבעה גברברים
"סליחה,"  שואל אותי אחד, "איפה יש פה מכון?"
אני, היה נדמה לי שאמר "מקום", אז עניתי,
"אינני יודע, גם אני מחפש"

[דויד ברק. אפריל 2009]

מפרש בודד על האופק

יום שני, 20 באפריל, 2009
מפרש בודד על האופק. Edward Hopper, The Long Leg

מפרש בודד על האופק. Edward Hopper, The Long Leg

מחווה לט. כרמי

יום שני, 20 באפריל, 2009
מיום שהטילוני לכאן. מחווה לט. כרמי

ט. כרמי. מיום שהטילוני לכאן.

מיום שהטילוני לכאן/ נאזים חיכמת

עשר פעמים הקיפה הארץ
את השמש
מיום שחבשוני
בכלא הזה.

שאל אותה על כך:
"קש וגבבה,
מַר מִדְּלִי"
תשיב האדמה.

שאל אותי:
"עשר שנות חיי."

היה לי עפרון טוב
ביום שהטילוני לכאן.
מרֹב כתיבה,
נשתחק בשבוע ימים.

שאל אותו:
"כל חיי"
ישיב העפרון.

שאל אותי:
"כלום שבכלום,
רק שבוע ימים"
אמר לך.

[מתוך: "מיום שהטילוני לכאן",  נאזים חיכמת, בתרגומו של ט. כרמי]

האדם ההרואי

יום שבת, 18 באפריל, 2009
הפעולה ההרואית היא עץ הפוך. With Roots in Heaven, Karen Leibowitz

עץ הפוך. With Roots in Heaven, Karen Leibowitz

האדם ההרואי

ערב קודם, בעודי ספון בחדרי, קראתי את ספרה של אווה אילוז "אינטימיות קרה: עלייתו של הקפיטליזם הרגשי". אילוז מתארת, בשפה אקדמית מרובת מושגים אך דקת אבחנה, את השתלטותו של השיח הטיפולי על הבניית המשמעות של העצמי. לטענתה, אם אני מבינה כיאות, היבטים מוסדיים הקשורים להסדרה חברתית של הפסיכואנליזה הביאו לשחיקה של החוויה הרגשית הישירה, שהוחלפה ביכולת לתאר ולתקשר אותה. האדם המודרני יודע לתקשר את רגשותיו, לנתח אותם ולהסביר את מקורם בהקשר היסטורי אישי ומשפחתי, אך כתוצאה מכך איבד את היכולת להשתמש ברגשות באופן ישיר וליצור מתוכם משמעות אמיתית לחייו. ההתפתחויות התקשורתיות יצרו אדם אשר "מתקשר את עצמו לדעת", והקשר הישיר אל המהות הקדומה והלא-מתוקשרת אבד.

ברצוני להוסיף כמה דברים. בעקבות עליית קרנו של הפוסטמודרניזם שולל-המשמעות, אנחנו ניצבים בפתחו של העידן הפוסט-הרואי, או שמא כבר שרויים עמוק בתוכו. האדם הפוסט-הרואי איבד את היכולת להעניק משמעות לחייו. הנרטיב הטיפולי, שנעץ את שורשי הנפש בחוויה האישית והמשפחתית, גזל מהאדם את האפשרות להיגאל, כי גם אם יצליח להשתחרר ברמה הפסיכולוגית מתסביכי הנפש – מה הטעם בכך? האדם המודרני איבד את שפת הגדלות והגבורה, את השפה של הפעולה ההרואית היודעת טעמו של המוות, ובדרך זו או אחרת מתמודדת עמו. אם כך, האדם הפוסט-הרואי מונע מתוך העבר, תוך התעלמות מכך שהקץ יכול לבוא כל רגע. מנגד, האדם ההרואי הוא זה שמשכיל לחיות את חייו לאחור, מנקודת מבט של אדם המביט לאחור ביום מותו, ושואל, כדברי ההטרונים של פרננדו פסואה, "מה עשיתי עם החיים?" הפעולה ההרואית היא עץ הפוך, ששורשיו נטועים לא בעבר של הילדות הקדומה אלא בעתיד של המוות הבלתי נמנע. הזכירה המתמדת של דבר מוות, לא כדי לשקוע בפחד ממנו, אלא כדי לדעת לבחור מתוכו את אורחות החיים, היא המשחררת אותנו מהכבלים של העבר, ומשיבה לחיים את טעמם.

[דויד ברק. אפריל 2009]

רשמי ביקור בבית העלמין הבריטי בבאר-שבע

יום שבת, 18 באפריל, 2009

בית העלמין הבריטי בבאר-שבע. צילום: פיטר ניקולסקי

בית העלמין הבריטי בבאר-שבע. צילום: פיטר ניקולסקי

רשמי ביקור בבית העלמין הבריטי בבאר-שבע

"זהו העידן ההרואי עצמו, אף שאיננו רואים זאת,
שכן הגיבור הוא בדרך כלל הצנוע והאלמוני באנשים" (
הנרי דיוויד תורו, "טיול")

מצאתי את עצמי בשבת בבאר-שבע, עיר נעדרת תהילה, אנשיה לוחמים באבק המצמית של השגרה הנישא על גבי רוחות השכחה מהמדבר הגדול שמדרום. הימים ימי טרום קיץ, ימים אחרונים של שאריות עננה ורוח קרירה, לפני בואם של החום הגדול והשמש הבוהקת, בהירה מדי למחשבה. השתכנתי בקרבתו של בית הקברות הבריטי, ובשבת בבוקר, בטרם תעלה השמש לגבהי מרום, הלכתי לבקרו.

בעבר היה בית עלמין זה ניצב ודאי בטבורה של העיר, אך עם גלי העליה והתפתחותה של העיר, התרבו סביבו בתי מגורים, חדשים וטמירים. הבניינים מרוצפי השיש בנויים בעיגול סביב כיכר ריקה, מעוטרת דשא זר למדבר, משובצת בשברי בקבוקים, מרצפות שנעקרו, שקיות פלסטיק ריקות ושאר אשפה. בתחתיות הבניינים עומדות ריקות חנויות להשכרה. מדי פעם חולפים על פני אנשים הצועדים במהירות, לבושים ביגוד צמוד וצבעוני, פניהם אטומות במשקפי שמש ולעיתים חוטים של פלסטיק נשמטים מתנוכי אוזניהם אל עבר החזה או צדי הגוף, שם מדלדל לו מכשיר השמעה כלשהו. בהמשך הכיכר ניצבת משום מה אנדרטה מוזרה, מין אובליסק חרוטי גדול ולידו דגל תורכיה, ומנגד פסל העשוי חומר פלסטי דמוי זהב של ראשו של אתאטורק, מייסד תורכיה המודרנית, כך נכתב. מתברר שזוהי אנדרטה לזכרם של הלוחמים התורכים שנפלו בקרבות עם הבריטים בבאר-שבע במהלך מלחמת העולם הראשונה. מחלון הבתים נשקף בית הקברות.

בית העלמין מטופח להפליא. שורות-שורות של מצבות שיש אחידות ניצבות בין ערוגות קטנות, ובהן פרחים עונתיים בשלל צבעים, ובפרט הסגול ומיני הורודים. הכול טמון בתוך כר גדול של דשא, כהה להפליא, המזכיר את מגרשי הקריקט שברחבי האימפריה הבריטית. המצבות נושאות עליהן, מלבד השם, תחריט צלב גדול, את שם הגדוד, ואת גיל הפטירה. בראש כל מצבה חקוק סמל הגדוד, ואלה רבים ומגוונים מאוד – חייל עטוי קסדה הניצב מאחורי מגן מצולב, מעין ראם או כבש מכונפים, תותח מתנייע וכדומה. בתחתית כל מצבה, מתחת לסימן הצלב, חקוקים משפט או שניים, כנראה לפי בקשתם של בני המשפחה. משפטים אלה הם שמשכו יותר מכול את תשומת לבי, והמשכתי לשוטט ביניהם, עד ששכחתי לשאת את עיני אל השמות החקוקים באבן.

אינני יודע, אולי זאת רק השפה הזרה, או עצם טבעם של הזמן והתקופה, אבל איזו אווירה של גבורה נסוכה על משפטים אלה. אנשים צעירים נמקים בדמי ימיהם תחת השמש הקופחות בחולות החמים של ארץ רחוקה, רחוקה מדי. הגדוד האוסטרלי, הגדוד הוולשי, הגדוד הסקוטי – למות הרחק מנוף מוכר של מולדת, מכרי דשא ועצים חסונים, מהמיית הים הצפוני ומהנחמה של קרקע לחה ותחוחה. יש בכך משהו שמכמיר כל לב. ובכל זאת, משפטי הגבורה, חלקם באנגלית וחלקם אף בוולשית קדומה, נושאים עמם מין ניחוח של דבר מה נורא, גדול מהחיים, שיש בו  מן הגואל בהתמודדות הנצחית של האדם עם גורלו ודבר מותו ומותם של יקיריו. יכולתי לחוש קרבה אליהם, אל אותם אנשים אלמונים, שמתו מוות מיותר אולי, ואולי אף בייסורים, אך משהו בהקשר ובאופן ההנצחה של מותם קשר אותם לנימי-נימיו של הגורל האנושי.

[דויד ברק. אפריל 2009]

כשאני חושבת על עצמי

יום שלישי, 14 באפריל, 2009
מאיה אנג'לו. כשאני חושבת על עצמי

מאיה אנג'לו. כשאני חושבת על עצמי

כשאני חושבת על עצמי / מאיה אנג'לו

כשאני חושבת על עצמי
אני כמעט מתה מצחוק
חיי היו בדיחה אחת גדולה
ריקוד שהילך
שיר שדיבר
אני צוחקת עד שאני נחנקת
כשאני חושבת על עצמי

אחרי שישים שנה עם האנשים שלי
הקטנה אצלה עובדת עוד קוראת לי "ילדתי"
"כן, גברתי" אני עונה בשביל פרנסתי
גאה מכדי להתכופף
ענייה מכדי להישבר
אני צוחקת עד שכואבת לי הבטן
כשאני חושבת על עצמי

קורעים לי את הבטן, האנשים שלי
התפוצצתי מצחוק עד שרציתי להקיא
הסיפורים שלהם נשמעים ממש כמו שקרים
הם מגדלים את הפירות
אבל אוכלים רק שארים
אני צוחקת עד שאני מתחילה לבכות
כשאני חושבת על האנשים שלי

[תרגום: דויד ברק]

אזמל המנתחים

יום שלישי, 14 באפריל, 2009

מתאבלים על איקרוס, הרברט ג'יימס דרייפר. אף פעם לא חלמתי שאני עף

האבל על איקרוס, דרייפר. אף פעם לא חלמתי שאני עף

אזמל המנתחים

חיי מתנהלים לפי חוקים משל עצמם
האם גם אתם כמותי?

מיתולוגיה פנימית, אותות וסמלים
שמות הרחובות ומספרי הבתים
ניסיונות נואשים להשליט סדר
אל מול אותה מיידיות חדה
אזמל המנתחים הקר
של הבלתי נמנע

חוץ מזה,
אף פעם לא חלמתי שאני עף

[דויד ברק. אפריל 2009]

חרטה

יום שני, 13 באפריל, 2009

קרוואג'יו. תפיסתו של ישו.

קרוואג'יו, תפיסתו של ישו. מימין: יהודה איש קריות

חרטה

שואלים אותי
אתה מתחרט?
לא, אני רוצה לומר
הכול לטובה
שטויות!
לא הייתי עושה זאת
שוב

[דויד ברק. אפריל 2009]

דגי זהב שחור

יום חמישי, 9 באפריל, 2009

דגי זהב שחור. Bathypterois

דגי זהב שחור. Bathypterois

דגי זהב שחור

לכתוב כדי לנקז
שנים של אגירה במדורי הבטן
והמים העכורים מאיימים לפרוץ את הסכר
נושאים איתם את דגי הזהב השחור
של המעמקים

[דויד ברק. אפריל 2009]