ארכיון פוסטים מהחודש "אפריל, 2009"

על החיים

יום רביעי, 8 באפריל, 2009

נזים חיכמת. עד כדי כך צריך העולם להיות נאהב

נזים חיכמת. עד כדי כך צריך העולם להיות נאהב

על החיים / נאזים חיכמת

כדור זה יתקרר וילך
כוכב בין כוכבים
ולא מהגדולים
כתם זהב על קטיפה כחולה -
כן, כדור הארץ המופלא

כדור זה יתקרר יום אחד
לא כנציב קרח
או כענן בדמי ימיו
אלא כקליפת אגוז ריקה, מתגלגלת
בחלל שחור משחור…

עליך להתאבל על כך ברגע זה ממש
חובה עליך להרגיש עכשיו את זה הצער
עד כדי כך צריך העולם להיות נאהב
כדי שתהיה ראוי לומר
'חייתי'

[תרגום: דויד ברק, מתוך On Living, תרגום לאנגלית - Randy Blasing & Mutlu Konuk]

ילדות בקניון

יום שלישי, 7 באפריל, 2009

Virgin Suicides. נעורים טריים ופריכים, כמו לחם שזה עתה נאפה

Virgin Suicides. נעורים טריים ופריכים, כמו לחם שזה עתה נאפה

ילדות בקניון

אורות ניאון מרומזרים מציפים את החלל
ילד שחום וקטן קומה, בידיו שתי חרבות כתומות,
מטפס על סוס חשמלי חורקני,
עקוד בשמיכה אדומה מגולגלת, מוכן למסע

איש שמן בחולצה לבנה, מגוהצת,
אוכל בחופזה צ'יפס משקית קרטון אדומה
מימינו כוס משקה ענקית
ילדה רוסיה יפה מוכרת מכשיר למילוי עלי גפן

שלוש ילדות יפות חולפות בטור עורפי
כמו השחפים שחצו אז את קו הראיה
בוקר, צוק, מגדלור -
הבטחה לנעורים אינסופיים, טריים ופריכים,
כמו לחם שזה עתה נאפה

[דויד ברק. ינואר 2003. חשש חמץ?]

שלושה שירי מה

יום שני, 6 באפריל, 2009
REM - Everybody Hurts. פגוש נושק לפגוש

REM - Everybody Hurts. פגוש נושק לפגוש

שלושה שירי מה

קם בבוקר
מדליק את הטלוויזיה
שוכב לישון
עוד יום חלף
ובאמצע מה?

שש בערב במחלף גנות
פגוש נושק לפגוש
פגישת אוהבים נכזבת
אתמול, היום, מחר,
ואחר-כך מה?

כמה רחוק אתה מוכן ללכת?
להוריד את המסכה
שמתחת למסכה
מה נשאר?
פוף!

[דויד ברק. ינואר 2003]

ההולכים בחושך יראו אור

יום ראשון, 5 באפריל, 2009
ההולכים בחושך יראו אור. לרקוד באיגואנה הכחולה

בחושך יראו אור? לרקוד באיגואנה הכחולה

"העם ההולכים בחושך ראו אור גדול" (ישעיה, ט, א).

לפני מספר שנים הזדמנתי לבנגקוק, בירת תאילנד, לשהות של כמה ימים. השבת קרבה ובאה, והחלטתי לפנק עצמי לקראתה: פיניתי את קיטון שמונים הבאט שלי בקוואסאן, רחוב המטיילים, ושכרתי לי חדר במלון קטן ולא זול, עם אגם קטן בגינה, מיטת אפיריון, ורצפת עץ, והעיקר – מרחק הליכה מבית הכנסת. יום שישי הגיע, והמלאכה מרובה: התגלחתי בקפידה, פיניתי לבי מכל טרוניה, לבשתי חולצה לבנה חדשה, ויצאתי לקבל פני הכלה. אלאס, כשהגעתי לבית הכנסת, אחרי צעידה קצרה ברוח הלחה, משהו לא היה כשורה. נכון, כולם לבשו לבן, חייכו בנועם, קיבלו את פני במאור פנים. אולם בית הכנסת היה מואר באור יקרות. הכול היה נקי ונכון ויפה ונאה. ובכל זאת, משהו בפנים לא מצא מנוח, התקומם.

פניתי לדרכי, חזרתי למלון, החלפתי לטי-שרט שחורה והלכתי לקניון, לבית הקולנוע הקרוב. הקניון היה מואר ונוצץ. בקולנוע הוצג סרט פורנוגרפי למחצה – "לרקוד באיגואנה הכחולה". קניתי כרטיס. נכנסתי. הסרט היה בינוני. הקולנוע היה אפל. הפופקורן היה תפל. האנשים סביבי היו רגילים בעליל. לא היתה הילה של קדושה באוויר. יצאתי לרחוב. אישה תאילנדית מבוגרת, קשת יום, דוחפת את עגלת המזון הכסופה שלה, מרחק מי יודע איזה, אל ביתה שנמצא ודאי באחד הרבעים הפחות מוארים של העיר, בתים מפח וקרטון וצמיגים ושברי קרשים, כמו אלו שראיתי ברכבת הנכנסת אל העיר, כמו בכל עיר גדולה. נהגי מוניות וטוּק-טוּק ניסו לצוד תיירים שיכורים, מבוגרים ושמנים, שיצאו זה עתה ממופע גוֹ-גוֹ בתיאטרון מרופט. הכל היה חסר, לא שלם, יפה ואנושי כל כך. ואני הייתי בעננים: סופסוף זכיתי להחשכה. כשחזרתי למלון כתבתי שיר בשם "רוצה לראות את אלוהים בחושך", שעקבותיו אבדו בינתיים.

ה"כן" הגדול

יום ראשון, 5 באפריל, 2009

קונסטינטוס קוואפיס. ה"כן" הגדול?

קונסטינטוס קוואפיס. ה"כן" הגדול?

הכֵּן הגדול / קוסטנטינוס קוואפיס

יש אנשים עבורם מגיע יום
בו הם צריכים להצהיר את ה"כן" הגדול
או את ה"לא" הגדול. ברור מיד למי יש את ה"כן"
מוכן בתוכו. ובאומרו, הוא הולך מחיל אל חיל,
מתחזק באמונתו.

הוא שמסרב איננו חוזר בתשובה. יישַאל שוב,
ושוב יאמר "לא". אולם ה"לא" הזה – ה"לא" הנכון,
גורר אותו למטה כל חייו.

[תרגום: דויד ברק]

החלקים החסרים

יום שישי, 3 באפריל, 2009

Gentle Giant - The missing Piece

Gentle Giant - The missing Piece

החלקים החסרים

אם תאספו ותרכיבו יחד
את כל החלקים
תוכלו, אולי, להבינני
הבעיה היא – כמובן,
החלקים החסרים

[דויד ברק. אפריל 2009]

האדם המהוון

יום חמישי, 2 באפריל, 2009
OK Computer, Radiohead. Fitter, Healthier, more Productive

OK Computer, Radiohead. Fitter, Healthier, more Productive

האדם המהוון

מקבל את הסדר החברתי
פונקציונאלי
מבין אך איננו מרגיש
מגדיר יעדים ועומד בהם
הגיוני, עקבי, תכליתי
מרוחק מן הטבע
יודע להסביר את עצמו עד תום
נותן שירותים ומקבל תמורה
שואף תמיד להשיג את המרב
לוקח הכול ברוח טובה

* מהוון – capitalized

בגנות הרציונליות

יום חמישי, 2 באפריל, 2009
בגנות הרציונאליות. גשר לשום מקום?

בגנות הרציונאליות. גשר לשום מקום? (תמונה: ג'. פרידל)

שורשי מרבית התפיסות המודרניות על הנפש ועל החיים בכלל נעוצים בשתי מהפכות, שהטביעו חותם עז על הנפש המערבית: המהפכה הרציונאלית והמהפכה התעשייתית. הפילוסופיה היוונית הרציונאליסטית דחקה את רגליהן של התפיסות המיתיות הפרה-סוקראטיות, שהותירו מקום לקיומה של הבנת אמת שחורגת ממה שהוא לוגי ובר הוכחה. המהפכה הלכה והעמיקה בזכות מערכת התמסורת של הדת הממוסדת, שהפכה יותר ויותר רציונאלית. כך התפתחה בנצרות מערכת שלמה של הנמקות לוגיות למה שבוודאי איננו בר הנמקה, והיהדות שאחרי הרמב"ם לבשה צורה של מערכת עיקרים להוכחת קיומו של האל, ומאוחר יותר – הסדרה חוקתית של תהליכי האמונה. בהמשך, בעקבות עליית הנאורות באירופה וירידת קרנם של שרידי האמונה שעוד נותרו בחוויה הדתית הקולקטיבית ושל היחיד, הגיעה המהפכה התעשייתית והוסיפה חטא על פשע, בכך שתרמה לעולם את התפיסה המכניסטית-פונקציונלית של תורת המערכות. אינני מסתייג מהתרומה של שתי מהפכות אלה לשורה של התפתחויות בעלות ערך חיובי בתרבות ובקיום האנושי, ואינני מציע שמהנדסי הגשרים יחזרו להסתמך על האינטואיציה. בכל זאת, נראה לי שהמחיר שנאלצה האנושות לשלם על כך שהרציונאליות והפונקציונאליות נהיו הבסיס להבנת הנפש, בפרט בעקבות חדירת השיח הפרוידיאני, שהוא ביסודו מכאניסטי, ללב הקונצנזוס, הוא רב עד מאוד.

האדם החדש

יום חמישי, 2 באפריל, 2009
וולט ויטמן, 1887.

וולט ויטמן, 1887.

האם אתה האדם החדש הנמשך לעברי? / וולט ויטמן

האם אתה האדם החדש הנמשך לעברי?
תחילה, אזהרה: אני ודאי שונה ממה שנדמה לך.
האם נדמה לך שתמצא בי את האידיאל שלך?
האם אתה סבור כי בנקל תגרום לי להיות לך מאהב?
האם אתה חושב שידידותי תהיה לך לעונג צרוף?
האם אתה מדמה שנאמן אני וראוי לאמון?
האם אינך רואה מעבר למסכה, מעבר להנהגתי הרכה והסבלנית?
האם נדמה לך שעל קרקע יציבה הינך דורך, בדרך לאיש גבורות אמיתי?
האם אין לך מחשבה, חולם שכמותך, שאולי הכול רק מאיה, אשליה?

[תרגום: דויד ברק]

בנפשך אמצא מרפא

יום רביעי, 1 באפריל, 2009
המלך הפורטוגזי סבסטיאן, שמת בשדה הקרב במרוקו בגיל 24, וממתינים לשובו. פולחנו נמשך עד עצם היום הזה, בעיקר בברזיל

המלך הפורטוגזי סבסטיאן. הוא עוד ישוב?

הרעיון המשיחי עובר כחוט השני בחוויה הדתית לדורותיה, ואולי כדאי להקדים ולשאול – מדוע? הרי החשיבה הדתית כשלעצמה איננה מחייבת את קיומה של תפיסה משיחית. עצם ההכרה בקיומו של האל אין פירושה שקיימת בהכרח נחיצותה של גאולה, שהיא תנאי מקדים לתפיסה משיחית כלשהי. לכאורה יכול היה אלוהים לברוא את העולם, ואף להמשיך להשגיח עליו באופן רציף ותקין, מבלי להידרש בסופו של דבר לאיזו טרנספורמציה גואלת, לפעולה של שינוי. העולם יכול היה פשוט להמשיך ולנהוג כמנהגו. אם כך, מדוע אנחנו נדרשים לקיומם של הגאולה ושל המשיח?

לפי הבנתי, בבסיסה של תפיסת הגאולה עומד הצורך להתמודד עם דבר קיומו של המוות. מנקודת מבט קיומית, האמת העירומה בדבר סופם הבלתי נמנע של החיים היא קשה מנשוא, ונפש האדם צרה מלהכילה. ואם המוות, וכל צורות הסבל האחרות הנובעות ממנו, הוא העובדה הקיומית המרכזית ממנה נגזר הכול, הרי שלעניין המוות חייב להימצא פתרון. לא די לנו בכך שאלוהים ברא את העולם ומשגיח על קיומו – ואם נרצה להאמין בהשגחה פרטית, גם על קיומנו; לשאלה הגדולה של המוות מבקשים אנו מענה, ברמה האישית והכללית כאחת.

ברמה האישית, המענה העיקרי שניתן בחשיבה הדתית לעניין המוות הוא רעיון גלגול הנשמות. אם הנשמה אכן מתגלגלת הלאה עם סיום חיינו, הרי שהיא נצחית, ובכך מפרה את הכלל הגדול והמאיים ביותר של המוות – סופיותו. רעיון גלגול הנשמות מרכך את ההתמודדות עם המוות האישי ועם ידיעת דבר מותנו העתידי. יש בכך משום נחמה שאין לזלזל בחשיבותה, ואין פלא שרעיון גלגול הנשמות תופס מקום מרכזי בתרבויות רבות. עם זאת, כדאי לשים לב גם לסכנות הנשקפות מתפיסה המאפשרת לנו להירדם בחיים האלה לטובת החיים הבאים, בעוד שעון החול של חיינו הולך ואוזל. כך הופכת גלולת ההרגעה של גלגול הנשמות לגלולת השינה של אלה אשר, כפי שכינה זאת רבי נחמן מברסלב, "ישנים את חייהם".

רעיון גלגול הנשמות מרכך את ההתמודדות עם החידה הגדולה של המוות ברמה האישית, אך עדיין אין די בו כדי להתמודד עם דבר מותו האפשרי של העולם כולו. עם גילויה של האנרגיה הגרעינית ובעקבות הטלתה של פצצת האטום על הירושימה, המצוקה הרוחנית הנוגעת לאפשרות הגעתו של העולם לקיצו רק החריפה. במידה רבה מסבירה המצוקה הרוחנית של העידן הגרעיני את המהפכה הרוחנית של שנות השישים, כאשר הדור הראשון של הילדים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה הגיע לפרקו, ואולי גם את מהפכת הניו-אייג' שבאה בעקבותיה, אשר רעיונות של גאולה אישית וכללית שלובים בה על ימין ועל שמאל. אך האם ישנו רעיון אשר שוזר יחד את ההצלה האישית מאימת המוות עם גאולתו של העולם מגורל של כליה? כיצד אפשר לחבר בין השניים?

זאוס ניצל מציפורניו של כרונוס. רמברנדט

זאוס ניצל מציפורניו של כרונוס. רמברנדט

ההאנשה של הגאולה

בתרבויות קדומות רבות מילאו האלים את התפקיד המקשר בין האדם לבין האלוהות המופשטת. האלים היו בעלי מאפיינים אנושיים – החל בדמותם החיצונית, דרך סיפור חייהם וכלה באופיים. כך למשל זאוס, אל מרכזי בפנתיאון היווני, היה טיפוס אנושי להפליא בזעמו, בעלילות תשוקותיו ובקנאת נשותיו. סיפור המיתוס בו זאוס ניצל בתחבולה מזעם אביו כרונוס, ובסופו של דבר הורג אותו ומונע ממנו להמשיך ולבלוע את התינוקות שיולדות לו אשתו ריה, הוא למעשה סיפור גאולה מן המוות המשלב יחד את האישי ואת הכללי. ברמה האישית הוא מייצג את ההינצלות של זאוס עצמו מהגורל האנושי של המוות, וברמה הכללית – את סיום שלטונו של כרונוס, הוא שבתאי, אל המוות והזמן.

בהמשך, עם המעבר מריבוי האלילים הפגאני אל תפיסה מונותיאיסטית מובהקת, איבדו האלים את מקומם כמתווכים בין האלוהות שהיא הכול לבין האדם המתכלה. את הרִיק שנוצר צריך היה למלא, ואת מקומם של האלים שאבדו לבלי שוב תפס המשיח. אין זה מקרה, אם כך, שהמעבר לאמונה באל אחד בעולם היווני-רומי התבצע בתיווכה של דת מבוססת משיח בדמותה של הנצרות, ולא של דת מונותיאיסטית "קלאסית" כמו היהדות או בהמשך – האיסלאם. אפשר לראות בכך את תחילת תהליך ההורדה של הגאולה מהשמיים אל הארץ, מדמות אל גואל לדמות שהיא, לפחות בחלקה, בת אנוש. המשיח הנוצרי מייצג באופן ייחודי את השילוב בין הגאולה האישית לבין גאולת הכלל בסוגיית המוות: הוא לוקח על עצמו את המוות האישי, וגם – במותו הוא גואל את הכלל. כך הוא מצליח לצוד את שתי ציפורי הפחד הקיומי במכה אחת: מצד אחד, בהיותו לפחות במידה מסוימת בן אנוש, מותו האישי מאפשר לנו "גאולה של הזדהות", אליה נתייחס בהמשך. מהצד השני, במותו הוא מציל את העולם וגואל אותנו מפחד הכליה של העולם כולו.

ישוע הנוצרי. משורה ישחרר רק המוות?

ישוע הנוצרי. משורה ישחרר רק המוות?

גאולה של הזדהות

מהי אותה "גאולה של הזדהות"? ברמה הפסיכולוגית יש כאן תהליך מורכב, שקשור לאותו רכיב בנפש המחפש לצאת מתוך הגבולות הצרים של האני הפרטי. הרצון הזה מוכר לנו גם מעולמה של האהבה, והוא הבסיס לחוויה הדתית, הנדרשת להכיר במשהו שהוא מעבר לקיום העצמי. אם כך, הנפש מחפשת לשחרר את עצמה מעצמה, מסופיותה ומפחדיה, והיא מעתיקה את עצמה בפעולה של הזדהות אל אובייקט אשר חיצוני לה. בעולם הנוצרי, העתקה של נפש המאמין אל דמותו של ישו מאפשרת לו לחוות בה בעת את הנצחיות האלוהית של ישו ואת סופיותו האנושיות. חשוב להבין – כדי לאפשר את תהליך ההזדהות חייב להתקיים דמיון. זה סוד כישלונו של המונותיאיזם המופשט, וסוד המשך קיומו של הרכיב המשיחי באמונת הייחוד. ואם אכן הדמיון לאנושי הוא כה מרכזי, כדאי לשים לב לדמויות של המשיחים שהתפתחו ולמאפייניהן.

אם כך, מהם מאפייני דמותו של המשיח המאפשרים לנו "גאולה של הזדהות"? הגלריה של המשיחיות רצופה דמויות מרתקות – יושבי עמודים, שוכני מערות, מקובלים ובעלי סודות. ההיסטוריה היהודית שזורה בעלילותיהם של משיחים שונים בעלי סיפורים מרתקים, כדוגמת שלמה מולכו ודוד הראובני, וגם דמויות מפתח כמו הבעל-שם-טוב ורבי נחמן מברסלב היה להן עניין עם העניין המשיחי. חלקם פעלו בסתר או במרחב הדתי-אמוני, וחלקם ניסו כוחם בגאולה פוליטית. עם זאת, אפשר להבחין בכמה קווי דמיון במאפייני האישיות שלהם ובעולמם האנושי.

ברמה של ההזדהות הנפשית, אפשר להבחין בשני דפוסים עיקריים של משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. לפי המסורת, משיח בן יוסף מקדים את בואו של משיח בן דוד ונהרג בשירותו. כאן המקום לחזור לדמויות המקראיות המקוריות של יוסף ודוד. במסורת היהודית יוסף מייצג את זה שאינו חוטא לעולם, עד כדי כך שלפי המדרש בסיום פגישתו עם אשת פוטיפר הוא איננו נכנע לתשוקתו, אף שזרע מתחיל לזרום החוצה דרך קצות ציפורניו. זוהי דמותו הקלאסית של הצדיק, שנמצא מעבר למגבלות של בן האנוש הרגיל ולרמת הנפש, וההזדהות עמו קשה עד מאוד – אף שהיא מעוררת לפעולה של שיפור עצמי, היא עלולה גם לעורר רגשות אשם ופגימות אישית. מנגד, דוד המלך הוא בדיוק הדוגמה למי שאיננו מצליח להתעלות מעבר לקיום בנפש ובגוף. מלבד חולשתו לנשים הרי גם נפשו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר תהילים, מלאה ייסורים, ספקות ופגמים. אם כך, כיצד משפיעים ארכיטיפים אלה על הדמויות המשיחיות השונות בהיסטוריה של היהדות?

אחד המשיחים שמרבים לייחס לו את דמותו של משיח בן יוסף הוא כמובן ישוע הנוצרי. יש לכך כמה סימוכין – בין השאר היות שם אביו יוסף והעובדה שהוא נהרג בסופו של דבר. רגש הטינה והאשמה הנובע מההזדהות עם דמותו של ישו כפי שהתפתחה במסורת הנוצרית המערבית, הוא לדעת הוגים כמו ניטשה וקירקגור אחד המאפיינים המרכזיים של תרבות המערב, אם לא המרכזי שבהם. ישוע הנוצרי מעמיד אות ומופת להתנהגות אנושית שאדם איננו יכול לעמוד בה, ולעולם הוא ייוותר, ברמה הרוחנית, בתחושת מחסור. לכן גם הרבתה להתפתח בנצרות תרבות של מנזרים והתרחקות מהבלי העולם הזה, כי הגאולה איננה נמצאת במישור של האנושי, וההזדהות עם ישו תובעת התרחקות. כדי להידמות למשיח על המאמין לעשות את הבלתי אפשרי, ולכן הוא לעולם נשאר בלתי מושג. גאולה של הזדהות דרך דמותו של ישו נמצאת מחוץ למרחב של הנפש וקרובה תמיד אל המוות, כי הדרך היחידה להיגאל באופן מוחלט היא למות כמוהו על הצלב. ייתכן שיש בכך משום סעד רוחני למי שנמצא על ערש דווי, וייתכן שיש בכך להקל על פחד המוות הקיומי, אך באופן עמוק יותר, ולתחושתי בלבד – אין בכך בחירה בחיים, אלא במוות.

שבתאי צבי והמאמינים. תחריט מהמאה ה-17

שבתאי צבי והמאמינים. תחריט מהמאה ה-17

המשיח השרוט

מול דמותו של ישוע הנוצרי, ואם נשים לרגע בצד את שאלת הצלחת הגאולה הראויה לדיון נפרד, אפשר להעמיד את שבתאי צבי כאחד המועמדים לדמות משיח בן דוד. ראשית, הוא איננו נהרג, אלא דווקא בוחר בחיים, ובמעמד בו היה יכול להיהפך לעוד אחד בשורה הארוכה של הרוגי מלכות, הוא מעדיף להתאסלם מאשר שייפרד ראשו מגופו. יתר על כן, ואולי חשוב אף יותר – שבתאי צבי הוא המשיח ה"שרוט". בין אם מקבלים את הניתוח הפסיכואנליטי של גרשום שלום בדבר היותו מאני-דיפרסי או את הניתוח הפסיכו-סקסואלי של אלי שי לגבי הפגיעות המיניות שסבל בצעירותו – אי אפשר להתעלם מהיותו אנושי עד מאוד. שבתאי צבי הוא, כדברי ניטשה, "אנושי, אנושי מדי". מחד זהו סוד כישלונו הבלתי נמנע, אך מנגד זהו דווקא סוד כוחו, כי היותו כה אנושי מאפשר למאמין לבצע באמצעותו "גאולה של הזדהות". שבתאי צבי איננו נגאל מהקיום ברמת הגוף והנפש, והמאמין יכול למצוא נחמה לא בהתעלות מעל קיומו הנפשי, אלא דווקא בתוך נפשו של המשיח, בבחינת – בנפשך אמצא מרפא.

הגאולה בתוך הנפש מהווה קריאת תיגר על תפיסות רבות שרואות את הגאולה כשחרור של האגו והתעלות מעל האני. התורה השבתאית היא תורה רוחנית מורכבת, והיא נתונה לפרשנויות רבות. טענתי היא כי ביסודה, השבתאות היא תפיסה בעלת מאפיינים המתנגדים להתעלות ולגאולה מחוץ לחיים ולעולם. בעניין זה אני נסמך על טענתו של ליבס, הרואה בשבתאות תורה של גנוזיס-הפוך. לפי תפיסה זו, הכוח המתעלה מעל הגוף והנפש, אותו כוח שיוצא מהעולם ומטייל בעולמות עליונים, הוא בעצם כוח שלילי. אם כך, הנכונות להשתחרר מהניסיון לגאולה דרך העליונים היא-היא הגאולה עצמה, המתרחשת תמיד בתחתונים. ברמה של הנפש פירושו של דבר שהגאולה איננה פריה של התעלות מעל הנפש אלא של השלמה וקבלה גמורה של חסרונותיה ופגמיה. לכן, ובאופן פרדוקסלי, ככל שנפשו של האדם אפופה יותר בקשיים ובמצוקות, כך הוא מתאים יותר להיות המשיח הגואל. גדולתו של שבתאי צבי במובן זה הייתה יכולתו להכיל בתוכו את כל פגעי הנפש ולא להתפתות לגאולה טרנסצנדנטית, אלא לגאולה בתוך הגוף והנפש, כאן באדמה.

[דויד ברק, מרץ 2009. כותרת המאמר לקוחה משירה של דין-דין אביב, "אף לא מילה"]