ארכיון פוסטים מהחודש "מאי, 2009"

הפוסטמודרניזם וקפיצת האמונה

יום שני, 25 במאי, 2009

Scott Matthew. Market me to Children

Scott Matthew at WNYC. Market me to Children

המהותנות – היינו היכולת להגיד משהו בעל תוקף אמיתי בעולם – נמצאת היום תחת מתקפה. הנחת היסוד של ההגות המודרנית היא שבשורה התחתונה – הכול יחסי. הפוסטמודרניזם והדה-קונסטרוקציה, הפסיכולוגיה של התועלתנות, והפוליטיקה של זהויות – כל אלה יוצאים מתוך הנחה שברמת החברה והיחיד גם יחד אין בקיים גרעין מלכד של ממש, אלא רק מאבק מתמיד בין וקטורים פנימיים וחיצוניים, המתנהלים ביניהן ביחסי כוח. כאן טמון גם כוחה החיובי והמפרה של הפוסטמודרניות – הדינאמיות שלה. אך לדינאמיות המוחלטת יש מחיר: תשומת הלב מופנית כולה לזיהוי הכוחות החברתיים והנפשיים ולהבנת הפוליטיקה והדיאלקטיקה שלהם, והמרכז נזנח. הנחת היסוד לגבי עצמיות אותנטית אישית או כללית היא שהיא פשוט איננה בנמצא, וכל ניסיון לדבר בשמם של מהות או אמת נתפס כמיושן, כי הוא חותר תחת הנחת היסוד הבסיסית של השיח – שהיא השיח עצמו.

השאלה הנשאלת היא – אז מה? מה חשיבות יש לעניין זה? שורש הבעיה נעוצה לדעתי בהשפעתו של הפוסטמודרניזם על החוויה האנושית הבסיסית. די להעיף מבט בפניהם של מרבית החולפים במסדרונות האינטלקטואלים כדי להבין שברמת תרומתה לחדוות הקיום ולחיות האנושית, המהפכה הפוסטמודרניסטית כושלת במבחן התוצאה. הפוסטמודרניזם מניח את הדעת ברמה האינטלקטואלית, ופותח פתח לשיח רחב ומגוון, אך גן השבילים מתפצלים שלו מתגלה בסופו של דבר כמבוך אינסופי, השולל לפי טבעו את קיומו של מוצא. ברמה של המשעות הקיומית, השיח הפוסטמודרני איננו מציע דבר, אלא רק שלילה אחר שלילה. כתוצאה מכך, הנפש האישית והפרטית מוצאת עצמה מתגוננת שוב ושוב מפני השלילה הזאת, ונעטפת בעוד ועוד שכבות ההגנה האינטלקטואליות, עד שבסופו של דבר היא נעלמת, ספק מסתתרת ספק נכחדה. האדם נותר בבחינת כלי ריק – מעגלים היקפיים רבים וסבוכים של מחשבות, דעות, רצונות והשקפות. המעשים הנולדים מתוך המרכז החלול הם נעדרי עוצמה אמיתית, ובהעדר הדהוד פנימי שיקנה להם תוקף אמיתי הם משעתקים עצמם עד בלי די.

חשוב להבין – הואיל והוא מצויד במנגנון הגנה משוכלל ביותר מפני טענות מהותניות, קשה ואולי בלתי אפשרי להתגונן מול הפוסטמודרניזם ברמה האינטלקטואלית. נסכם זאת כך: אם הכול יחסי, וכל טענה היא תוצאה של נרטיב פרשני בעל אינטרסים בתחום הכוח, הרי שגם המהותנות היא טענה כזו, ולכן היא בעצם רק עוד ענף בשיח. החומה הבצורה של הפוסטמודרניזם איננה הודפת את הטענות נגדה אלה מטמיעה אותן לתוכה וממוססת אותן. זהו מנגנון רקורסיבי, קשר גורדי בלתי ניתן להתרה, ולא יועילו כנגדו טענות פנימיות כלשהן.

אז מה אפשר לעשות? מה שנדרש מול הפוסטמודרניזם הוא פעולה מסוג אחר. הרגע המכונן בהתפתחות האקזיסטנציאליזם היה ההבנה של קירקגור שאין מוצא ללא קפיצת האמונה. כך, מול הפוסטמודרניזם נדרשת קפיצת אמונה שעיקרה הנכונות להכיר ולקבל את קיומה של מהות, באדם ובעולם, גם אם אין לכך הוכחה אינטלקטואלית. את ההכרה וההבנה האלה יש להעמיד במבחן התוצאה – היינו השפעתן על הנפש של הפרט ועל החברה בכלל. אין פירושו של דבר שמחליפים את גן השבילים המתפצלים בדרכים סלולות: ההכרה בקיומה של מהות או אמת אותנטית אין פירושה שיש רק מהות או אמת אחת. זהו סוג של פרדוקס, שהנכונות לקבל אותו וללכת מעבר אליו היא סוד מיסטי-מטאפיזי. הנכונות להכיל וכך לשבור את הפרדוקס הזה היא קפיצת האמונה המהותנית עצמה, כי היא דורשת את האומץ לדלג מעל תהום הרציונאליזם הצרוף אל ארץ לא נודעת. פני השטח של ארץ זו עשויים להיות שונים לכל אחד, לפי נטייתו ולפי טבעו, אך חציית הנהר היא שחשובה.

[דויד ברק. מאי 2009]

לפתע שמחה

יום שני, 25 במאי, 2009

Temple of Joy. Burning Man festival, 2002

Temple of Joy. Burning Man festival, 2002

השמחה הזאת שנולדת פתאום, מתוך המיצוי של העצב או הכאב. הרי אי-אפשר אחרת. לתת לדברים להיות, לחיות את הכבדות הבלתי-נתפסת לפעמים של העולם והנפש, לחדור אותה עד סופה, ולהסכים לקבל את האור בקצה המנהרה – רגע פשוט של התרוממות רוח, פתיחה, קלילות שהתחדשה. לא, אינני רוצה ליצור פה מיסטיקה חדשה, לשים  את הכול במסגרת של תורה והשקפה, שוב במלכודת הכוונה. בחרתי לקחת את עמדת המשורר, ולתאר – לא כעלה נושר מעץ או כלהבה נוסקת ועולה – סתם עבד בן-זונה של השפה, שעשועי לשון ומשחקי זימה, ואחר כך – אלוהים יודע מה.

הימים חולפים

יום חמישי, 21 במאי, 2009
יפו. מחווה לוולטר בנג'מין

יפו. מחווה לוולטר בנג'מין

הימים חולפים

רציתי לומר שזה מאחורי,
חרדת המוות.
לא,
אינני רוצה להעיר את השדים,
אך הימים חולפים.

[דויד ברק. מאי 2009]

לגורלה של הנפש האנושית

יום חמישי, 21 במאי, 2009
קרוואג'יו. יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס.

מתוך: "יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס". קרוואג'יו.

1. קיומה של הנפש האנושית האישית איננו דבר מובן מאליו. לעצם היווצרותה היו נסיבות היסטוריות והתפתחותיות. ספק למשל אם היה משמעות למושג הנפש האישית בתקופה שקדמה להתפתחות השפה. לכן, ייתכן גם שקיומה העתידי מוטל בספק.

2. האינדיבידואליזם איננו מבטיח את המשך קיומה של הנפש. אם קופסת השימורים שיצאה זה עתה מפס הייצור צועקת "אני! אני! אני!" – האם פירושו של דבר שתכולתה שונה מתכולתה של רעותה? האינדיבידואליות לכודה בסד הסטנדרטיזציה.

3. אחד האויבים המרכזיים של הנפש הוא הקיטלוג של תכונותיה ומאפייניה. הקיטלוג הוא בבחינת "המדיום הוא המסר": הדיבור על הנפש במונחים של קטגוריות יוצר נפש שמבינה את עצמה במושגים של מאפיינים ותכונות. אך אלה אינם הנפש עצמה.

4. עיין ערך: "הפרעת אישיות גבולית". סך כל מאפייני ההתנהגות האנושית שאינם מתאימים לדפוסים החברתיים והתרבותיים של ההגמוניה, המגדירים את החריגות ביחס לעדר. נצחון המנגנון על הדימיון.

5. בבריטניה לבדה ניתנים מדי שנה יותר משמונה מיליון מרשמים של פרוזאק. לאחרונה התגלו ריכוזים גבוהים של פרוזאק במי התהום. התרופות פסיכיאטריות הן מנגנון ההסדרה החברתי של החברה הצרכנית.

6. חרדה: מושג המפתח להבנתה של הנפש המערבית המודרנית. חברת הצריכה איננה נותנת מענה לרבדים העמוקים יותר של הנפש, ובפרט להתמודדות עם המוות. החרדה היא תוצאה טבעית של הפער בין אידיאולוגיה קפיטליסטית של צמיחה מתמדת לבין אופיים האורגני של החיים, הקמלים בסופו של דבר אל קיצם.

7. המוות, וההתמודדות איתו ברמה האישית, הם קו החזית של הנפש האנושית, קצה הלהב של החרב המתהפכת. בלי התייחסות רצינית וחשבון נפש נוקב ומתמיד ביחס למוות, אין באפשר משמעות אמיתית לקיומו של היחיד.

8. הגנטיקה היא מפלטו של הנבל. זוהי פיסגת ההישגים של הקטגוריזציה, המחפשת לפרוט את סך כל החוויה האנושית לאוסף של צירופי חלבונים. זהו נצחונו של המטריאליזם הביולוגי הרדיקאלי, והלכה למעשה הוא פוסל את עצם קיומה של הנפש.

9. הפוסטמודרניזם כאויב הנפש. אם הכול יחסי ונתון לפרשנות, ואין דבר שיש לו קיום מהותני, הרי גם הנפש היא בחזקת סובייקט. כך ניתלת מהיחיד הנקודה הארכימדית של העצמי, ובהעדר גרעיון העצמי אין אפשרות ממשית לבנייה של קומת הנפש.

10. אף המהפכה האקולוגית טומנת בחובה סכנה להמשך קיומה של הנפש האישית. היא עסוקה בהמשך קיומם של הזנים הביולוגיים והאנושיים, אך לפי טבעה האקולוגיה איננה מעוניינת כלל בנפש האישית, והגוון האידיאולוגי שלה מעודד דילוג על המישור של הנפש לטובת הפעולה האידאילוגית הכללית.

[דויד ברק. מאי 2009]

אנגינה פקטוריס

יום שלישי, 19 במאי, 2009
איסטנבול. צילום מחלון הסטודיו של אורחן פאמוק.

איסטנבול. צילום מחלון הסטודיו של אורחן פאמוק.

אנגינה פקטוריס/ נאזים חיכמת

אם רק מחצית לבי כאן, דוקטור,
הרי מחצית השניה בסין,
בצבא היורד אל הנהר הצהוב.

והנה מדי בוקר, דוקטור,
מדי יום ביומו עם שחר,
לבי נורה ביוון.

ובשעה שהאסירים שוקעים בשנתם,
ואחרון הצעדים מהדהד במרפאה,
לבי הולך לו, דוקטור,
לבי הולך אל בקתה ישנה באיסטנבול.
ועוד זאת: הנה עשר שנים, דוקטור,

שאיני בידי מאומה להציע לעמי המעונה,
מאומה זולת תפוח,
תפוח אדון, לבי.

אני צופה בלילה מבעד לסורגים
ועל אף כל הקירות הללו המעיקים על חזי
לבי הולם-הולם עם הרחוק בכוכבים.
ואלה הם הדברים, דוקטור,
ולא הסתיידות עורקים, ניקוטין, או מאסר,
שגרמו לאנגינה פקטוריס שלי

[תרגום: ט.כרמי]

מהמזרח האור, מהמערב הפרי

יום שישי, 15 במאי, 2009
אגם וולדן. צולם בין השנים 1900-1910,

אגם וולדן. צולם בין השנים 1900-1910

מהמזרח האור, מהמערב הפרי*

קשה היום להביע עמדה מזרחית מובהקת, כי המזרחיות כלואה בתוך סבך המילים של השיח המערבי, ואיננה מצליחה לבקוע דרכו. תיאור מערבי של המזרחיות יהיה תמיד חסר, כפי שהפרי איננו יכול לתאר את האור. לכן, המזרחיות היא במיטבה כאשר היא מצליחה להשתחרר מאחיזת הצבת של השיח המערבי, ולגייס לעצמה איזו פשטות ישירה. לשם כך יש לשבור את הכלים, כי הכלים של השיח הפוסטמודרני הם כה משוכללים עד כי הוא יודע לגייס ולנכס לעצמו כל דיבור או שיח כאילו הם מתקיימים בתוך המרחב שלו. כך הופכת כל אמירה של מהות לעוד עמדה בשיח, כל אמת פנימית לדעה, כל אותנטיות למסכה. התוצאה היא עולם הלכוד כל כולו בסבך המראות של עצמו, ללא מוצא. באופן פרדוקסאלי מקובל לייחס למזרחיות את הנטייה ללכת סחור-סחור, ולמערביות את הדיוק והישירות, אך בעולם של המהות והמשמעות דווקא ההפך הוא הנכון. בעולם זה של הרוח והנפש, על האמירה המזרחית להיות אבחת החרב החדה של אלכסנדר, המבתקת את הקשר הגורדי של הפוסטמודרניזם ואת סבך קורי הריקנות שהוא טווה סביב העולם, ומוליכו אל האבדון.

[דויד ברק. מאי 2009]

*Ex oriente lux, ex occidente frux. מובא על ידי הנרי דוויד תורו, "טיול"