אי-תקינות רוחנית: האנטומיה של הנפש השבתאית

העולם הרוחני, כמו כל עולם אחר, מתנהל בסופו של דבר לפי חוקים כלשהם של היררכיה והעדפה. כמו שנהוג לומר שעדיף להיות עשיר ובריא, בעולם הרוחני כדאי באופן כללי להיות מואר, אוהב ונקי. יש בכך משהו כמעט בלתי נמנע. גם תורות רוחניות כדוגמת הזֵן, שלכאורה אינן שואפות לשום דבר, שואפות בסופו של דבר אל האין. אם מתבוננים על עולם החיפוש הרוחני כעל מקשה אחת, על כל תחכומו, מורכבותו ורב-גוניותו, רואים שבסופו של דבר כל היובלים זורמים אל אותו הנהר. במתכוון ושלא במתכוון, במודע ושלא במודע, התפתח בתרבות האנושית דפוס של חיפוש רוחני שיש לו שפה פוזיטיבית, זרימה משותפת ויעד נכסף של גאולה כזאת או אחרת. נשאלת השאלה – האם אכן כך? מה לגבי הצמחים הנאחזים בגדות הנהר ומסרבים להיסחף עם הזרם? ומי הם דגי הסלמון השוחים במעלה הנהר? האוקיאנוס האלוהי איננו מסרב לאף נהר, אך מה עם הנהרות המסרבים לאוקיאנוס?

Hermetic Triumph - איור גנוסטי-הרמטי

Hermetic Triumph - איור גנוסטי-הרמטי

הנקודה פנימית והאור שאין בו מחשבה

בעולמה של החסידות התפתח מושג ״הנקודה הפנימית״ כדאי לתאר את מרכז החיות האלוהית באדם. הנקודה הפנימית היא הנשמה, הלב של הלב, רזא דרזין, שורש העניין והמהות האמיתית של כל דבר. בבואנו להתבונן בנקודה הפנימית, מתוקף השפה והמושגים שאנחנו משתמשים בהם, סביר להניח שנדמיין את הנקודה הפנימית כמקור של אור. החשיבה המערבית, מהמיתולוגיה של אל השמש אפולו, דרך הפילוסופיה הראציונלית של סוקרטס, עבור בניאו-פלטוניזם והשתלשלות האורות בקבלת האר״י וכלה במושג הנאורות של תנועת ההשכלה – מעדיפה בעליל את האור על פני החושך. האור הפך למטאפורה המרכזית של החיובי, הרצוי והטוב.

מנגד, התיאולוגיה השבתאית פיתחה מושג מרכזי שהוא חיוני להבנה אלטרנטיבית של נפש האדם – האור שאין בו מחשבה. זהו כוח שניצב, לכל אורכה ורוחבה של הבריאה, כנגד לאור שיש בו מחשבה, שהוא האור האחראי לבנין העולמות ולפיתוחם. האור שאין בו מחשבה הוא כוח שמונע מדברים להתפתח, ולכן לפי טבעו הוא גולמי מאד, לא מעובד, אי-רציונלי, בלתי צפוי והפכפך. זה הוא כוח השואף לכסות, להסתיר, לחזור אל המקום שבו הדברים אינם גלויים. לפיכך, במושגים המקובלים אפשר לייחס לו מאפיינים של כהות, קדרות וחושך. טענתי היא שבנפש השבתאית הנקודה הפנימית נשלטת על ידי האור שאין בו מחשבה. זהו סוד נפשו של המשיח השבתאי, סוד המרתו וסוד כשלונו.

הדבר המרכזי שיש להבינו הוא שהאור שאין בו מחשבה איננו יכול לדעת את עצמו. לקאן טוען, בהתייחס לדמות המרכזית בספרה של מרגריט דיראס ״סוד הקסם של לול ו. שטיין״, שאם הייתה יודעת את עצמה, לא יכולה הייתה להתקיים. לורקה מעמיד במרכז את ה״דואנדה״, אותה נוכחת אפלה, עוצמתית ואלימה אפילו, שנמצאת ומורגשת מעבר למילים של הסיפור או השיר, מעניקה לו את חיותו ומבחינה בין טוב ורע בעולם היצירה. התיאולוגיה השבתאית פותחה על ידי נתן העזתי כדי לתאר את מסתרי נפשו של שבתאי צבי, אך שבתאי צבי עצמו לא ידע להסביר את הדברים במילים. היצירה האומנותית והחוויה הדתית כאחת מבוססות אם כן על ההליכה על הגבול הדק שבין גילוי וכיסוי, חשיפה והסתרה, אך עצם ידיעת הדבר מעמידה את המשך קיומו בסכנה.

הנפש המתעכבת והבלתי מורכבת

כאמור, האור שאין בו מחשבה הוא הכוח המעכב את ההתגלות והגאולה. לכאורה אפשר היה לחשוב שזהו כוח שלילי במציאות, כוח של הרס, אך אפשר לראות את הדברים גם אחרת. ראשית, התעכבות איננה בהכרח דבר שלילי. לולא העיכוב היה העולם ממשיך להתפתח ולהשתכלל בקצב גובר והולך, ומגיע בסופו של דבר אל קיצו. עצם ההתעכבות היא שמכוננת את הזמן, ולפיכך היא בעצם זו שמייצרת ומשמרת את הבריאה. זהו הסוד של כוכב שבתאי, שמקובל ליחס לו את כוח ההרס. במושגים מיתולוגיים שבתאי הוא האל היווני כרונוס, אל הזמן, שעמד במרכז בחגיגות הזריעה של הרומאים. שבתאי הוא האל הזורע אך אינו קוצר. במושגים נפשיים זוהי פעולה של הקרבה עצמית, המכוננת בסופו של דבר את הזמן של העולם והאחר. הנפש השבתאית היא נפש מתעכבת תמיד, והמשיח השבתאי מתעכב כדי ״לקנות זמן״ עבור העולם. ״גם אם יתמהמה בוא יבוא״, נאמר על המשיח, אך במקרה זה עצם ההתמהמהות שלו היא בואו, כי היא פותחת עבורנו את המרחב של הזמן שהוא בעצם החיים, הזמן החי בו הכול מתקיים.

מימד נוסף וחיוני של האור שאין בו מחשבה הוא היכולת שלו לשמר את הפשטות הגולמית של הקיום האנושי ושל החוויה הדתית והרוחנית. האור שיש בו מחשבה הוא אוסף של היקשים לוגים הנוטים להתפתח עד אין קץ, תלויים זה בזה, ומלמדים דבר מתוך דבר. דוגמה לכך אפשר לראות בהתפתחות של היהדות מתורה של התגלות אל מערכת מורכבת ומפורטת מאד של הלכות וחוקים. האור שאין בו מחשבה הוא הכוח המשמר את הרכיב הגולמי שבנפש, ומאיט את הטכנולוגיזציה שלה. במובן הזה, היותה של השבתאות תפיסה דתית אנטי-נומיסטית (שוללת חוקים) איננה המאפיין המרכזי כי אם נגזרת של תפיסת האור שאין בו מחשבה, שמבטל את החוקים בשמה של פשטות וראשוניות של חוויה.

שבתאי צבי

שבתאי צבי

התפיסה השבתאית ויום הכיפורים

מספרים על חסידי הבעל-שם-טוב ששאלו אותו לקראת פסח – באיזה כוונות מכוונות האר״י עליהם לכוון בעת אפיית המצות? כוונתם הייתה לסודות האותיות והתיבות, אך תשובתו היתה – דאגו שלאשה הקשישיה שמסייעת באפייה יהיה כסא לשבת עליו בעת המנוחה… אחת הבעיות המרכזיות של ההולכים בדרך היא הדגשת יתר של הכוונה, והדרך אל הגיהנום רצופה כידוע בכוונות טובות. ההבנה העמוקה של התיאולוגיה השבתאית מעודדת הכרה בחשיבות של הכוח הלא-מכוון בחוויה הרוחנית. לא כל פעולה צריכה להיות מכוונת, ולפעמים דווקא הפעולה הספונטנית, גם אם היא נראית הרסנית ולא רציונלית, היא העדיפה. יתר על כן, הואיל ומקורו של הכוח שאין בו מחשבה הוא גם כן אלוהי, הרי שלא לכל דבר יש הסבר. הנכונות לוותר על הצורך להסביר את כל מה שמתרחש במציאות שלנו כאילו התרחש לטובה יכולה לשחרר אותנו לרמה אחרת של חווית אלוהות, שכוללת בתוכה את הרע ליד הטוב ליד הרע, החושך לצד האור.

לפי המסורת השבתאית, יום הכיפורים הוא גם יום פטירתו של שבתאי צבי, ואולי אין בכך מקרה. מושג האור שאין בן מחשבה פותח לנו אפשרויות חדשות להבנה של סליחה וכפרה, כי הוא מאפשר לנו לראות את הכשלונות והפגיעות, שלנו ושל אחרים, כחלק ממארג קוסמי של עיכובים היוצרים את הקיום והזמן, ומונעים את בואה של גאולה זריזה ומשוכללת מדי של הנפש ושל העולם. המרת הדת של שבתאי צבי היתה, במושגים של יהדות זמנו, מעשה בלתי נסלח כמעט, אך אולי היא רכשה לעולם ההולך ומתכלה הזה עוד כמה מאות שנים של חסד הקיום. האור שאין בו מחשבה הוא נהר המטהר מכל החטאים, כי הוא לוקח אותנו אל שדה שמעבר לזמן, לכוונה, לתיקון ולגאולה, ולמרבה הפלא – השדה הזה הוא העולם הזה שאנחנו חיים בו, כאן ועכשיו, ברגע זה ממש.

[התפרסם לראשונה ב-NRG ניו-אייג', 8.10.2008]

תגים: , ,

כתיבת תגובה