צוחק מי שצוחק אחרון

פרדריך ניטשה

פרדריך ניטשה

אני חייב להודות – לאחרונה העיסוק במיניות, ובפרט בגבריות, מעורר אצלי איזו התנגדות קלה, מין תרעומת. לאחר סיבוב לא ארוך בעולם של המיניות המקודשת והגבריות המתחדשת התעוררו בי ספקות לגבי הכיוון והמגמה של העיסוק הזה. התעורר בי צורך לבצע הערכה מחודשת של היחס שלי לעניין הגבריות החדשה, מתוך מקום פנימי שלא כפוף לתורות כאלה או אחרות ולמורים כאלה ואחרים, אלא מנסה להתבונן מתוך עצמו על חוויות הגבריות והנשיות, החיצונית והפנימית, ולהבין מה אני באמת עושה פה בעולם הזה. החיים כידוע אולי אינם קצרים, אך גם אינם נמשכים לנצח, ועד שיוכח קיומה של הנשמה, אני מעדיף לחיות בסוד הציווי של השיבה הנצחית הניטשאנית, ולשאול את עצמי – מה אני עושה בעולם? האם הגבריות המחודשת היא הדרך שלי?

התשובה, הבלתי צפויה בשבילי, היא כן ולא. כן, אני מרגיש את עומק האמת של הבנת התפקיד הרוחני של הגבריות בעולם. לא, אני יכול לראות איך ההתמקדות בגבריות בלבד מעמעמת אצלי את המקום היוצר בנפש, שהגישה אליו נהיית פתאום חסומה בציווים ובמשנות סדורות. כן, אני מתחיל לחוש בגוף מה היא נוכחות גברית, וכיצד הנשי נעתר אליה, מחפש אותה, משתוקק לה. לא, אני חושש לאבד איזו נקודה פנימית עלומה, איזו אמת שמעבר למגדר, של ידיעת החיים והמוות על כל תפלותם וקסמם, מה שהיה הוא שיהיה, ומה עושים עם כל היופי הזה? כן, כי אני רואה את יופיה של בהירות הכוונה של הגברי הגבוה, אך גם את החלקיות הבלתי נמנעת שלו בסך כל האפשרי של החוויה האנושית. מתוך הדואליות הפנימית הזאת, שבמידה מסויימת הבהירות הגברית יוצאת נגדה, אני רוצה לפרוש את המשנה שלי בעניין זה.

הגבריות רוצה את המוות

הסוד הכמוס הוא, שלמען האמת, הגבריות איננה חפצה בחיים. כל מהותה של הגבריות היא הרצון לצאת מהעולם הזה, על כל גווניו וצליליו, ולהיות מעבר לעולם של החוויה. התובנה הזו היא אצלי פרי ההתבוננות האמיתית ביחס שלי לזוגיות ולקשר, והבנה של עד כמה עמוקה אותה נקודה אפלה בתוכי שאיננה בוחרת באהבה, שאיננה בוחרת בחיבור אל העולם דרך אשה, שרוצה את השקט, שכמהה אל הבדידות, שמשתוקקת אל הריקנות של אי העשיה ואי המחויבות, של הכמיהה האמיתית אל האין. זהו אותו כוח שרוצה לנתק את הכבלים גם במחיר אובדן מושא האהבה, שרוצה בחופש גם במחיר חורבן, שרוצה לפרוץ את גבולות הקיום והגוף, ולהאיץ את ההתאחדות הבלתי נמנעת עם הנשגב שמעבר לעולם, למעשים ולמילים.

באופן עמוק, משאלת המוות הסמויה מן העין הזו עומדת מאחורי מרבית התורות והתפיסות המיסטיות שפותחו על ידי הגברי. השאיפה לדעת עולמות עליונים, המבוססת על נסיון להפשטה של עולם הרוח אל מעבר לחומרי, והפרקטיקות הרוחניות המבוססות על התבודדות ומדיטציה – אלה שני עמודי התווך של המיסטיקה הגברית. הכמיהה למוות של הגברי היא שעומדת בבסיס של הדיכוי המתמשך של הנשי, החי, הקיים והמתקיים. הגבריות תרמה לעולם את הטרנסדנטי והזניחה את האימננטי, והתוצאה היא עולם שבו, במושגים של ניטשה, דיוניסוס מוכרע על ידי הצלוב.

הבשורה על פי הגבריות (איור גנוסטי)

הבשורה על פי הגבריות (איור גנוסטי)

הבחירה בחיים

אם ככה, מה עושים? בחוויה האישית שלי, יש כאן איזה תהליך שכרוך במיצוי הכמיהה אל המוות. במילים אחרות, קיים רגע בזמן שבו הכמיהה אל המוות עצמה מתה. זהו רגע עדין מאד, רזא דרזין ממש, שבו מתחיל היפוך תודעה שמשנה לחלוטין את כיוון התנועה. במיסטיקה העברית אפשר למצות את הנקודה הזאת במשפט התלמודי "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה". ידיעת המוות היא ההתייאשות ממנו, ויאוש זה הוא תחילתם של החיים האמיתיים. במושגים של המיסטיקה הנוצרית הגנוסטית, זאת גם ההבנה העמוקה של מהות הביאה השניה של ישוע: החיים שאחרי מותה של הכמיהה למוות הם החיים הנצחיים עלי אדמות.

שינוי הכיוון הזה, היפוך השעונים מהטרנסדנטי אל האימננטי, מן העולם הבא אל העולם הזה, מן התודעה הטהורה אל הנוכחות בגוף, הוא המתנה של הגבריות אל העולם. זוהי ידיעת מוות המחייבת את החיים, וכמהה כל הזמן מטה מטה, חזרה אל הארץ, חזרה אל הממשי, חזרה אל הקיים. בעיני, זוהי המיסטיקה הגברית האמיתית, הרוצה, כדברי ניטשה, במלכות הארץ. "כמו בעליונים, כך בתחתונים", כתב הרמס טרסמגיסטוס, ולא להפך. הסוד המיסטי של הגבריות הוא זה שיודע לעלות אל הנשגב העליון ואז לרדת חזרה אל התחתון, אל העולם הזה.

במושגים של יחסי הגבר והאשה, זוהי אותה נקודה בגבר שיודעת להביט אל האישה, ולראות שהיא הולכת למות. הפרשנות הדתית המקובלת נטתה לראות בכך את יסוד ההבנה שיש אלוהים ויש עולם הבא, שהוא מעבר לכל אשה ולכל תופעה. אינני יודע, אולי יש. אך בעיני, הסוד הוא ביכולת לראות את מותה המתקרב של האשה, ובכל זאת לבחור בה. היכולת לראות את החי על המת, את הנצחיות הבלתי נתפשת של הבשר, היא היסוד מקיים החיים של הגבריות, הבוחר בחיים.

מעבר לזכר ולנקבה

אבל, ובכל זאת, כאן לא תם העניין. תרשו לי לגלות לכם סוד קטן – בשלב כלשהו, המוות בכל זאת מנצח. ולא רק זאת, אלא שהוא מנצח את הגבר ואת האשה כאחד, וגם את אלה שלא ידעו לבחור. המוות הוא הגבול האחרון, הנהר המטהר מכל החטאים, השאלה שמי שיעיז לשאול יבין שתשובה אין. ובכל זאת, השאלה שמעבר לשאלה היא – מה תגובה יש לנו לנצחון זה של המוות? מהי יש לבחירה אמיתית בחיים לומר על המוות?

תשובה מוחלטת כמובן אין. בכל זאת, דרך מוצא אפשר לראות לדמותו של זרתוסטרא של ניטשה, הטועם טעמה של האדמה ויודע טעמם של נצחון ותבוסה. זרתוסטרא, שיודע את המוות, הוא זה שיודע, בסופו של דבר, לצחוק על הכול. זה איננו צחוקם השטחי של אלה שאינם יודעים לשאול, וגם לא צחוקם הנבוך של אלה שאיבדו את הדרך. זהו הצחוק העמוק והמהדהד של מי שיודע את נצחונו של המוות, ובוחר, גם בנשמת אפו האחרונה, לדחוף חזרה אל האדמה. זהו צחוק שיודע ידיעה מוקדמת שנצחונו של המוות הוא בסופו של דבר גם תבוסתו, אותו רגע בו ניטל עוקצו והוא כבר איננו יכול יותר לאיים על החיים. זהו הצחוק של הבוחר בצחוק, ובתוך כך מקדש את החיים.

[התפרס לראשונה ב-NRG ניו-אייג', ינואר 2008]

תגים:

כתיבת תגובה