מתי תבוא הגאולה?

"מתי תבוא הגאולה, מתי יהיה סוף לגלות
כולם עוצרים את הנשימה
ומחכים להתגלות
מתי היא תבוא? מתי היא תבוא?"
(אהוד בנאי, מתוך "ענה לי")

אלנבי - עם הפנים לגאולה

אלנבי - עם הפנים לגאולה

לקראת השקיעה מצאתי עצמי בשדות הים, צועד הלוך ושוב לאורך החוף, ראשי כמרקחה. דבר לא קרה באותו היום, עוד יום חול, שבועות בפתח, חג מתן תורה, ומהי תורה ומהי תורתי ומהי תורתנו ומהו הר סיני, ומיהו יהודי ומיהו דתי ולמה בכלל צריך הלכה, וזאת כל התורה כולה. אבל היה זה באמת סתם יום חול, השמש זרחה, העננים מעטים, הימים מתארכים, הלילות מתאבכים. האנשים סביבי בשלהם. לא הייתי סיבה לעסוק בגאולה.

והיה שם ים.

מתי תבוא הגאולה?

האם יצא לכם לצעוד ברחוב גאולה בתל-אביב, בדרך היורדת מאלנבי לכיוון הים? מתחילים מהרחוב שסר חינו, גנרל בריטי עתיק יומין, רוכב זקוף על גב סוסו האדמוני בשמש הקופחת של אמצע אוגוסט, לבוש חליפת מדים הדוקה ומיוזעת, בראש צבא כובשים זרים, תרבות אחרת, תה של השעה חמש, משחקי טניס וקריקט בבגדים לבנים על משטחי דשא ירוקים, נימוסים מופתיים, את הקול לא מרימים, שומרים על הקרירות, שומרים על המרחק, אסור לגעת, אסור להתקרב, כל כך תרבותיים, אין אימא פולניה שלא הייתה רוצה את אלנבי כחתן.

הרחוב אינו ארוך, וגם אינו יפה במיוחד, רחוב ככל הרחובות. רכבים חדשים חונים לצד מדרכות אפורות, דהויות, מעט שבורות. אדום לבן, כחול לבן, חניית נכים. קירות הבתים מתקלפים וסדוקים. משמאל הבנין הסגור של המכון הצרפתי, שלט גדול להשכרה, בית ספר מסוגר בחומות של ברזל וגדר חיה, בצהריי היום צלצול להפסקה. מעבר לכביש, בפינת הירקון מכולת ישנה, בייגלה עם זעתר בשני שקל וחצי, עיתון ידיעות ומעריב, פועל רומני קונה חפיסת סיגריות ופחית גדולה של בירה זולה. פחי זבל שחורים וירוקים עולים על גדותיהם בחום הקיץ, סביבם חבורת חתולי רחוב רזים וערניים. בחורה צעירה, חשופת כתפיים, במכנסיים קצרצרים וכפכפי עץ, מחזיקה בידה רצועה ארוכה שמחוברת לכלב חום, דמוי נקניקיה, קטן, קצוץ אוזניים וצווחני, חולפת על פני קשישה מפוזרת מבט בשמלת סבתא פרחונית כחולה ורחבה, לרגליה גרבי ניילון שמוטות, המסתייעת במקל הליכה ובמטפל פיליפיני רך קול ואדיש.

ובסוף הרחוב, הים.

מתי יהיה סוף לגלות?

מספרים על איכר שהיה יוצא כל בוקר, עם זריחת החמה, לעבוד בשדה, כל בוקר, קיץ, חורף, סתיו, אביב, כל בוקר, גשם, רוח, שרב, שיטפון, סופות חול או פקקים באיילון, כל בוקר, התאומים נופלים, הבורסה גואה, השלטון מתחלף, המלך נרה, כל בוקר, כל בוקר. וכל ערב, עם שקיעת החמה, היה חוזר לביתו, כל ערב, ושוב פקקים באיילון, וברדיו עוד שיר חידלון, חוזר לביתו, סועד את פת הערבית מתוך המיקרו, כל ערב, קורא העיתון, בטלוויזיה חדשות, התאומים נבנים מחדש, הבורסה נופלת, השלטון מתייצב ושוב יש מלך, כל ערב, כל ערב.

בוקר אחד, והיה זה בוקר ככל הבקרים, קריר מעט מהרגיל (כך לפחות אמרו בתחזית) יצא האיכר את ביתו ולא חזר. השעון המעורר צלצל, האשה התהפכה במיטה, הילדים עוד ישנו, השיניים הצתחצחו, פועלי הזבל כבר עברו, הפעם השכנים לא צעקו, זוּ על זה וזה על זוּ. שתה את הקפה, שטף את הכוס ואת הכפית גם, ניגב את השיש, ארז את ארוחת הבוקר, יצא לשדה, ובעודו הולך בדרך שאל את עצמו מה יהיה, אם יום אחד, יום רגיל, יום ככל הימים, השמש לא תזרח. ולאן היא הולכת, השמש, בסוף היום, כשהוא חוזר לביתו, ומדליק את הטלוויזיה לראות את המשחק של מכבי, והילדים רוצים לראות "הופּ" והאישה חדשות, והשכנים לא רוצים לראות כלום, כי מי בעצם מכיר אותם, "שלום שלום" במדרגות, שלושים ושתיים דירות, שמונה חניות, שתי מעליות, אינטרקום אחד, ולידו שלט בצבע זית – מי לא שילם לועד הבית? לאן הולכת השמש בסוף היום? חייב היה לדעת. לא יכול היה אחרת. וערב אחד, וזה היה יכול להיות כל ערב, אולי אפילו הערב, החליט לצעוד בעקבות השמש, ולא שב.

ובמקום שבו שוקעת השמש, הים.

כולם עוצרים את הנשימה

כשהיינו ילדים, וזה לא היה מזמן, היינו משחקים בלעצור את הנשימה בים או בבריכה. היינו לוקחים הרבה אוייר, המון אוויר, כמה שיותר אוויר, את כל האוויר – וצוללים. עמוק. צוללים עמוק, והבועות שורקות החוצה בדממה מבעד לשפתיים החשוקות, והעיניים שורפות ולא רואים כלום והכל מטושטש כל כך, ושקט, כל כך שקט, שאפשר להשאר שם לנצח, ופתאום נגמר האוויר, וצריך לעלות, ולוחץ בחזה, ואין אוויר, ואין אוויר, אוויר, אוויר… ובלוּפּ! – הראש עולה מחוץ למים, ושוב רואים את השמש, וילדים צועקים, ורשת ג' עושה לכם את הקיץ, ארטיק-קרטיב-שוקולד-בננה, ארטיק-קרטיב-שוקולד-לימון, ויש אוויר, הרבה אוויר, אוויר לנשימה.

ובמקום שבו נגמרים השמיים, הים.

ומחכים להתגלות

קניון באר שבע, יום שישי לפני הצהריים, בחוץ שמש בוהקת חורכת את רחובותיה של העיר הלא יפה והדהויה, עיר של חול בצבע חול, ולאן שלא תפנה המדבר אורב מעבר לפינה, אז כדאי שתימנע. באמצע הקניון, בקומה השניה, ליד חנות הספרים הגדולה והריקה, בדיוק מעל השווארמה של כוכב הכדורגל של העונה שעברה, במה לא גדולה, תפאורה זולה, אמא אוחזת ביד בנה, שרוצה להיוולד מחדש, והפעם לא על פני האדמה, בעיר העייפה, אלא בשמיים, אם לא ממש אז לפחות בערוץ שתיים, שם יש כבר כוכב, ואפילו שניים. עשרות ילדים כמוהו, לבושים בגדי כלה, שנקנו בחנות שמול הבמה, אולי לבר מצווה, או לחתונה שנערכה לאחרונה, ממתינים להופעה. ערב שבת, חיילים מאובקים, קצוצי שיער וגלויי פנים, שותים קפה קר וממתינים לרכבת הבאה שתיקח אותם, אולי לחיפה, ואולי למזרח, ואולי לעגלות של חיימקה בארץ הקניונים של ויסקונסין, מוכרים חיקויים של בשמים מפורסמים לנשים אמריקאיות עבות בשר ונטולות שם.

ובמקום שבו אין ים, הים.

הגאולה בדמות אישה - מריה מגדלנה - Jean Jacques Henner

הגאולה בדמות אישה - מריה מגדלנה - Jean Jacques Henner

מתי היא תבוא? מתי היא תבוא?

מתי היא תבוא, הגאולה בדמות אישה, מתי היא תבוא, כל הפנים וכל השמות שבעולם, מתי היא תבוא, ותחבק אותנו חיבוק עייף ופשוט, כמו אימא סוחבת סל קניות במעלה המדרגות ביום חם, מנגבת את מצחה במטפחת הכהה העוטפת את שערה, מתי היא תבוא, השכינה בדמות שכנה, יושבת לידינו במונית השרות ומושיטה יד להעביר את שטרי הכסף, מתי היא תבוא, באותו רגע רך עד אין קץ של בדידותו של מי יודע שלבדידותו אין שום משמעות, מתי היא תבוא, ותניח את ידה המנחמת על כתפיינו היגעות, לא בית אלא עוד תחנה במסע, ואולי תשבו שניה, לאן אתם כל כך ממהרים, כבר לא רואים אתכם כמו פעם, אני כבר שמה קומקום, ונשתה שוב את אותו התה המתוק של ילדותנו, ואולי נמצא אותה יום אחת, מוטלת על חוף הים, תיבת זכוכית צבעונית וסדוקה, שנסחפה אל החוף, בשוך הסערה.

[דויד ברק. יוני 2004, ואולי 2005]

תגים:

כתיבת תגובה