נשמות גדולות

וולט ויטמן. "אני סותר את עצמי"

וולט ויטמן. "אני סותר את עצמי"

ההערצה העמוקה והאמיתית שלי נתונה לאותן נשמות גדולות, שאינן ניתנות לרדוקציה פסיכולוגית. אחד המאפיינים של בעלי נשמות אלה זה העניין שגילו אחד בשני, ומכאן משיכתו של פנחס שדה לרבי נחמן, לשבתי צבי ולניטשה (עליו כתב בהקדמת ספרו של פפיני "ספר הזיכרונות של אלוהים" שהוא "נשרף בשלהבת יה"). נשמות אלה נמצאות מעבר למישור שבו אפשר להסביר אותן באמצעות תהליכים לוגיים, כי במהותן יש בהן יסוד אי-רציונלי שאיננו כפוף לחוקיות לוגית, ועל כך כבר כתב וולט ויטמן: "אני סותר את עצמי". ב"ספר אי-הנחת" כופר פרדננו פסואה בקיומה של האישיות, וכתיבתו כולה, ובראש ובראשונה תהליכי ההתגבשות של ההטרונימים בשמם כתב, מעידים על כך.

מה המשמעות של היות האדם מעבר לנפש? אינני כופר בכך שטיפול פסיכולוגי או תהליכים טיפוליים נפשיים אחרים יכולים לסייע עד רמה מסויימת להבנה של נפש האדם. הבעיה מתחילה בנקודה בה הן רואות בנפש, בתהליכיה, ביכולת להסבירה ואף בריפוי שלה את התחנה הסופית במסע האנושי. בשלב הזה של טיפול או שיחה אני מתחיל לגלות אי-נחת קל, מלווה בדרך כלל בעִקצוצים בלתי ברורים בגפיים, הפניית מבט מהמטפל או בן-השיח ותנועות אי-רצוניות המעידות על כוונתי לקום מכיסאי ולסיים את העניין כבר עכשיו. אפשר כמובן לכנות זאת "התנגדות" טיפולית או חוסר סבלנות, אך בעיני הניסיון לצמצם את קיומו של האדם לכדי תהליכים נפשיים בעלי רציונל, כדוגמת "כשניטשה בכה" וכדומיו, הוא חטא ברמה של האקזיסטנציאליות והקיומיות. למה כוונתי?

הבעיה המרכזית של הצמצום הפסיכולוגי של האדם אל הנפש היא הסופיות הנגזרת מהרציונליות. אין זה בהכרח אומר שאני מאמין בקיומה של הנשמה, בגלגוליה וכדומה. אינני נזקק לכך. בעיני, האדם הוא יישות אינסופית גם בתוך הגלגול האחד שבו הוא חי. הגישה הרציונלית-פונקציונלית אל נפש האדם גוזלת ממנו את האפשרות להיות אינסופי בחיים סופיים. הפעולה של לשים גבולות פסיכולוגיים לנפש משולה לפעולה של לקצוב את חייו של האדם. במיתולוגיה היוונית פעולה זו הייתה נתונה לרשותן של שלושת המיסטריות, שכשמן כן הן – פעולתן נעשית במסתורין. גם לפי התלמוד שניים אין אדם יודע – ימי חייו ומחשבת איש רעהו. בניסיון להבין באמת את האחר ולפרש באופן סופי את פעולותיו חוטא הדטרמיניזם הפסיכולוגי של התופעה האנושית כנגד שני אלה גם יחד.

הניסיון להבין את האדם הוא החטא הגדול ביותר שאפשר לחטוא בו, כתב פסואה. בעיני יש בכך גם משום חטא לאלוהים, כי הניסיון להבין את האדם עד תומו משול לניסיון להבין את האלוהות עד תום. בעולמה של השבתאות, הניסיון לפרש את המרת הדת של שבתאי צבי במונחים לוריאנים של ירידה לצורך עליה אל הקליפות מפספסת גם כן את המטרה ולא נמצא לה הד בדבריו של שבתאי צבי ובעולמו הפנימי (כפי שהדגים יהודה ליבס במאמר הפותח של ספרו "סוד האמונה השבתאית"). אז מה אפשר לעשות? מה שחיוני בעיניי זה להשאיר לנפש את המרחב של המסתורין בו היא יכולה להמשיך להתקיים. אל תחקור במופלא ממך, ואל תצמצם את הנפש לסך כל תופעותיה – ובא לציון גואל.

תגים: , , , ,

כתיבת תגובה