סיזיפוס של התהום

סיזיפוס. מתוך עבודה של קארה ת'ורמונד. חלק ראשון

סיזיפוס. מתוך עבודה של קארה ת'ורמונד. חלק ראשון

התהום נמצאת במרחב שמעבר למילים. אין לה שם ואין לה תואר. אין לה מאור, אבל יש לה מרחב בגוף בו היא שוכנת, לפעמים נעלמת בתוך עצמה ולפעמים צצה ועולה. אולי היא קשורה בחוויה אישית, אם כי אינני משוכנע בהכרח בקיומו של הסבר פסיכולוגי. גם במציאות יש תהום. לפעמים הזמן פשוט נעצר, החזות הרציפה וההגיונית של העולם נפרצת ומתחת לקליפה הסדוקה מציאות אחרת נחשפת. לא ניתן לתאר את התהום למי שלא ביקר בה, כך לפחות נדמה לי, וזה אולי הפער הגדול ביותר הקיים בין אנשים במציאות האנושית. מצד שני, מי שזכה כבר לטבול במים העכורים והמטהרים של התהום, אזהה אותו מיד, ובעיתות מצוקה יש בכך משום נחמה.

איך אפשר להסביר את התהום? יותר מכל שנואה עלי דרכם של אנשי ההגיון, שאינם מבינים למשל למה אדם התאבד. וכי אפשר להבין למה אדם מתאבד? אפשר רק להרגיש, ולא כל אחד מוכשר לכך. ושוב אני בונה חומות ביני לבין העולם ומתכנס לתוך עצמי, אריה בכלוב ובחוץ גשם יורד. אך גם הרגש והדרמה חוטאים לחווית המסע אל התהום. אין זה עניין לפעלולים רגשיים זולים או לטלנובלה. במוזיאון ואן-גוך באמסטרדם, בערב חורף קר אחד, ראיתי באחת מתמונותיו האחרונות של ואן-גוך צל עולה מהסבך הירוק. שום הגיון לא יסביר לי מה קרה, וגם לא הייתה כאן דרמה. זה מה שהיה.

אני רוצה לומר מספר דברים בשבחו של המיתוס. במיתוס מצאתי את היכולת להזדהות עם החוויה. המיתוס דובר את שפת נפשי. אל מה שמעבר למילים יש לגשת עם מה שמעבר למילים. המיתוס חי ברווח, בעולם שעל סף השפה, נוגע לא נוגע בניתן לתיאור. המיתוס נחווה במעמקי הנפש, ויותר מכל נחווה המיתוס בגוף – "מבשרי אחזה אלוה," אמר איוב. לאחרונה גיליתי שגם במסגרת המיתוס אפשר להשיב מלחמה. חלמתי את החלום הבא: אדם עומד בחדר קטן ומואר, בחוץ חושך. תנין גדול מנסה שוב ושוב לחדור לחדר מבעד לחלונות, מבעד לדלתות, מבעד המשקופים והתקרה והסדקים בין קורות הרצפה, והאדם עומד זקוף והודף את התנין שוב ושוב. אינני נכנע לתנין, אלחם ככל שאדרש וככל שיתיר לי המפיח נשמה באפו של כל חי. סיזיפוס של התהום, וברווחים ישנם חיים.

סיזיפוס, חלק שני. וברווחים ישנם חיים

סיזיפוס, חלק שני. וברווחים ישנם חיים

[התפרסם לראשונה במחברת שלי, חורף 2003, כך בערך]

תגים: ,

כתיבת תגובה