בגנות האיזון

פאבלו פיקאסו. האדם המאוזן כאידאל?

פאבלו פיקאסו. האדם המאוזן כאידאל?

רבות כבר דובר ונכתב בזכות האיזון. האיזון הוא האידיאל המרכזי וגולת הכותרת של תורות רוחניות רבות, שאיפת השאיפות של המטפל והמטופל – מעשה המשיח ממש. אכן, מתוך הסערות והתמורות של נשמה רגישה, המתמודדת עם הכאוטיות של העולם, השגה של  בסיס יציב להתנהלות הנפש והרוח היא שאיפה בריאה. ההשקטה הרגשית ופתיחת הפרספקטיבות של ההתבוננות הרוחנית מכניסים סדר וארגון, מפחיתים חרדות ופותחים את האדם לסוג מסוים של חווית נשגבוּת. עם זאת, אינני יכול לחמוק מהשאלה – האם זו באמת התחנה הסופית של ההתפתחות הרוחנית? האם האדם המאוזן הוא אכן האידיאל הרוחני הרצוי? או שמא הגולם של האיזון קם על יוצרו?

בואו ננסה להתבונן בדברים מזוית אחרת. מנקודת מבט חלופית זו, מה שמסתתר מאחורי השאיפה לאיזון הוא הרצון הסמוי להפסיק סופסוף את מירוץ הסחרחרה המטורף של החיים, ולמצוא מקלט מחוץ להם. אם חושבים על כך, המוות הוא מקום מאוזן להפליא: כמו הקו הרציף והצפצוף האחיד המבשרים על מותו של החולה בסדרות הטלוויזיה, המוות מבשר את הנקודה שבה כבר לא יהיו בנו דילוגי קצוות, מאבקי כוח, התגברות עצמית, דחפים, שאיפות ויצרים. אנחנו הרי חווים איזון כחוסר רעש, והמוות – אין ספק – הוא דומם להפליא. המוות מיישר את כל ההדורים, מחליק לבטים ופותר באופן נפלא ופשוט את ההתמודדות עם האגו. לכן, תורתם של מורים רוחניים שכבר הלכו לעולמם לעולם תהיה "מאוזנת" יותר, כי הם כבר לא יכולים להפתיע אותנו עם תפנית חדשה בעלילה הפתלתלה של תורתם או של חייהם.

החיסרון המרכזי של האיזון הוא שמרגע שמצאנו אותו, אנחנו מפחדים לאבד אותו, וכל מי שמצביע על אלטרנטיבה או מטלטל את הקיום שלנו נתפס כאיום על הסדר הפנימי. האיזון שואף מעצם הגדרתו אל הסטטי, ולכן הוא מתקבע. כך נהיה האיזון לסם הרגעה, המשכר אותנו בניחוח הביטחון שהוא משרה, אך מונע מאיתנו להסתכן ולחקור את הגבולות של עצמנו ושל החיים. פועל יוצא הוא שהאדם המאוזן נהיה פסיבי, ומתהלך על בוהנות כדי לא להעיר את השדים שלו עצמו. כך הוא הופך לאדם הנמנע, המסתייג מן העולם, שעלול להפתיע אותו ולאיים על יציבותו המדומה. באופן סמוי, יש כאן השפעה של הלך הרוח הפסיכולוגי הכללי של התרבות  המערבית, הרואה בתפקוד הבלתי מופרע את המצב הרצוי של האדם.

כאן המקום לשאול  האם ישנן חלופות רוחניות לדמותו של האדם המאוזן? לפי הבנתי, המודל האלטרנטיבי לאדם המאוזן הוא האמן, איש הקצוות והניגודים. האמן איננו שואף אל האיזון, אלא להפך – אל חוויית הקצה, אל המיצוי והזיקוק הטהורים והקיצוניים ביותר של החוויה. אמן הרוח, ולא האדם המאוזן, הוא זה שפורץ דרכים חדשות אל החוויה הרוחנית ואל הקדושה, ויש לכך משמעות רוחנית העומדת בפני עצמה. בתורת החסידות למשל מכונים החסידים "שוכני קצוות". אין זהו כורח הנסיבות – מאחורי זה עומדת התפיסה שאלוהים והאדם באמת רוצים לפגוש זה את זה בשתי הקצוות של הסקאלה, בטוב וגם ברע, באור וגם בחושך. לכן, בבואנו להעמיד את האמן היוצר כאלטרנטיבה רוחנית אמיתית לאדם המאוזן, עלינו לשאול את עצמנו – האם האיזון שלי אכן משרת אותי? או שמא זוהי רק מסכה המעכבת את היכולת שלי ליצור ולפרוץ דרך חדשה בעולם?

[דויד ברק. עיבוד מתוך "אור ואהבה, לא תודה", התפרסם באנ.אר.ג'י מעריב, 21/3/2008]

תגים:

3 תגובות לפוסט "בגנות האיזון"

  1. מאת עמרי:

    אתה יודע כל אחד מדבר מאיפה שכואב לו. למי שנכווה בקצוות אז דרכו של האמן לא קוסמת. כשאני חושב על רבים מהאומנים שאני אוהב, אז אני מעריך מאוד את התרומה שלהם לאנושות ועל איך שהם הפרו אותי אבל לא הייתי רוצה להיות בסביבה שלהם בדיוק בגלל שהם אנשים קצה. מבחינתי איזון לא אומר חיפוש אחר הבטוח, כפי שהבורגנות גורסת. איזון יכול לחיות יחד עם פריצות דרך, אבל יש בו גם לטעמי מקום יותר בוגר שיכול לחזור מהקצוות אל עבר מקום יותר שלו. זה מזכיר לי את ניטשה שמדבר על העל אדם כאדם עם שליטה עצמית אבל גם בעל יכולת להיות בתוך הטירוף. הבודהה תמיד קסם לי דווקא כי הוא אדם של קצוות, והחיפוש שלו הוביל אותו לדרך האמצע. אדם שלא מחפש ורק זקוק נואשות לאיזון הוא מי שמחפש קודם כל אחר ביטחון, יותר מכל דבר אחר. ואולי זה משהו שכולנו בעצם רוצים, להרגיש בטוחים, להרגיש שאנחנו לא כאלה ארעיים בקיום הזה. איזון, אה? כן פעם הרגשתי את זה לכמה דקות.

  2. מאת Zion:

    Searching for self balance is often confused with balancing one's environment.
    From that perspective, death is a desirable situation.
    However, self balance is quite a different story and it is different from one individual to another.
    To my opinion, searching for true balance, does not mean to stay in our comfort zone, actually it is quite the opposite.
    The ultimate goal in achieving balance, to me, is to be able to express one self's nature, even in the fiercest of situations.
    I also believe that great artists and men at their peak , reached that balance.

    The subject reminded me of the poem “IF” written by Rudyard Kipling.

    IF you can keep your head when all about you
    Are losing theirs and blaming it on you,
    If you can trust yourself when all men doubt you,
    But make allowance for their doubting too;
    If you can wait and not be tired by waiting,
    Or being lied about, don't deal in lies,
    Or being hated, don't give way to hating,
    And yet don't look too good, nor talk too wise:
    If you can dream – and not make dreams your master;
    If you can think – and not make thoughts your aim;
    If you can meet with Triumph and Disaster
    And treat those two impostors just the same;
    If you can bear to hear the truth you've spoken
    Twisted by knaves to make a trap for fools,
    Or watch the things you gave your life to, broken,
    And stoop and build 'em up with worn-out tools:

    If you can make one heap of all your winnings
    And risk it on one turn of pitch-and-toss,
    And lose, and start again at your beginnings
    And never breathe a word about your loss;
    If you can force your heart and nerve and sinew
    To serve your turn long after they are gone,
    And so hold on when there is nothing in you
    Except the Will which says to them: 'Hold on!'

    If you can talk with crowds and keep your virtue,
    ' Or walk with Kings – nor lose the common touch,
    if neither foes nor loving friends can hurt you,
    If all men count with you, but none too much;
    If you can fill the unforgiving minute
    With sixty seconds' worth of distance run,
    Yours is the Earth and everything that's in it,
    And – which is more – you'll be a Man, my son!

  3. מאת עינת:

    בס"ד
    דוקא תורתה של ימימה אביטל זצ"ל מדברת ועוסקת הרבה באיזון
    מתוך מקום בריא
    היא דוקא אומרת משהו מאוד מעניין: האיזון צומח מתוך התחדשות ולא חלילה מתוך קפיאה על השמרים
    כשעושים עבודה פנימית, ומתחדשים, אז יכולים לשמור על איזון בריא
    ומתוך נסיון אני אומרת שזה דבר נפלא, וזה עובד (וזה בהחלט נושא שמעסיק אותי הרבה בחיי. כרגע סיימתי התבודדות על הנושא… בהשגחה פרטית קראתי את זה בדיוק כשחזרתי)
    בקיצור-אני ממליצה על איזון, חושבת שהוא בריא והכרחי וגם ניתן להשגה
    זו עבודה לפעמים של כל החיים, אבל הז שווה לעבוד על זה
    שנזכה לחיות מתוך איזון ושמחה
    עינת

כתיבת תגובה