ההולכים בחושך יראו אור

ההולכים בחושך יראו אור. לרקוד באיגואנה הכחולה

בחושך יראו אור? לרקוד באיגואנה הכחולה

"העם ההולכים בחושך ראו אור גדול" (ישעיה, ט, א).

לפני מספר שנים הזדמנתי לבנגקוק, בירת תאילנד, לשהות של כמה ימים. השבת קרבה ובאה, והחלטתי לפנק עצמי לקראתה: פיניתי את קיטון שמונים הבאט שלי בקוואסאן, רחוב המטיילים, ושכרתי לי חדר במלון קטן ולא זול, עם אגם קטן בגינה, מיטת אפיריון, ורצפת עץ, והעיקר – מרחק הליכה מבית הכנסת. יום שישי הגיע, והמלאכה מרובה: התגלחתי בקפידה, פיניתי לבי מכל טרוניה, לבשתי חולצה לבנה חדשה, ויצאתי לקבל פני הכלה. אלאס, כשהגעתי לבית הכנסת, אחרי צעידה קצרה ברוח הלחה, משהו לא היה כשורה. נכון, כולם לבשו לבן, חייכו בנועם, קיבלו את פני במאור פנים. אולם בית הכנסת היה מואר באור יקרות. הכול היה נקי ונכון ויפה ונאה. ובכל זאת, משהו בפנים לא מצא מנוח, התקומם.

פניתי לדרכי, חזרתי למלון, החלפתי לטי-שרט שחורה והלכתי לקניון, לבית הקולנוע הקרוב. הקניון היה מואר ונוצץ. בקולנוע הוצג סרט פורנוגרפי למחצה – "לרקוד באיגואנה הכחולה". קניתי כרטיס. נכנסתי. הסרט היה בינוני. הקולנוע היה אפל. הפופקורן היה תפל. האנשים סביבי היו רגילים בעליל. לא היתה הילה של קדושה באוויר. יצאתי לרחוב. אישה תאילנדית מבוגרת, קשת יום, דוחפת את עגלת המזון הכסופה שלה, מרחק מי יודע איזה, אל ביתה שנמצא ודאי באחד הרבעים הפחות מוארים של העיר, בתים מפח וקרטון וצמיגים ושברי קרשים, כמו אלו שראיתי ברכבת הנכנסת אל העיר, כמו בכל עיר גדולה. נהגי מוניות וטוּק-טוּק ניסו לצוד תיירים שיכורים, מבוגרים ושמנים, שיצאו זה עתה ממופע גוֹ-גוֹ בתיאטרון מרופט. הכל היה חסר, לא שלם, יפה ואנושי כל כך. ואני הייתי בעננים: סופסוף זכיתי להחשכה. כשחזרתי למלון כתבתי שיר בשם "רוצה לראות את אלוהים בחושך", שעקבותיו אבדו בינתיים.

כתיבת תגובה