רשמי ביקור בבית העלמין הבריטי בבאר-שבע

בית העלמין הבריטי בבאר-שבע. צילום: פיטר ניקולסקי

בית העלמין הבריטי בבאר-שבע. צילום: פיטר ניקולסקי

רשמי ביקור בבית העלמין הבריטי בבאר-שבע

"זהו העידן ההרואי עצמו, אף שאיננו רואים זאת,
שכן הגיבור הוא בדרך כלל הצנוע והאלמוני באנשים" (
הנרי דיוויד תורו, "טיול")

מצאתי את עצמי בשבת בבאר-שבע, עיר נעדרת תהילה, אנשיה לוחמים באבק המצמית של השגרה הנישא על גבי רוחות השכחה מהמדבר הגדול שמדרום. הימים ימי טרום קיץ, ימים אחרונים של שאריות עננה ורוח קרירה, לפני בואם של החום הגדול והשמש הבוהקת, בהירה מדי למחשבה. השתכנתי בקרבתו של בית הקברות הבריטי, ובשבת בבוקר, בטרם תעלה השמש לגבהי מרום, הלכתי לבקרו.

בעבר היה בית עלמין זה ניצב ודאי בטבורה של העיר, אך עם גלי העליה והתפתחותה של העיר, התרבו סביבו בתי מגורים, חדשים וטמירים. הבניינים מרוצפי השיש בנויים בעיגול סביב כיכר ריקה, מעוטרת דשא זר למדבר, משובצת בשברי בקבוקים, מרצפות שנעקרו, שקיות פלסטיק ריקות ושאר אשפה. בתחתיות הבניינים עומדות ריקות חנויות להשכרה. מדי פעם חולפים על פני אנשים הצועדים במהירות, לבושים ביגוד צמוד וצבעוני, פניהם אטומות במשקפי שמש ולעיתים חוטים של פלסטיק נשמטים מתנוכי אוזניהם אל עבר החזה או צדי הגוף, שם מדלדל לו מכשיר השמעה כלשהו. בהמשך הכיכר ניצבת משום מה אנדרטה מוזרה, מין אובליסק חרוטי גדול ולידו דגל תורכיה, ומנגד פסל העשוי חומר פלסטי דמוי זהב של ראשו של אתאטורק, מייסד תורכיה המודרנית, כך נכתב. מתברר שזוהי אנדרטה לזכרם של הלוחמים התורכים שנפלו בקרבות עם הבריטים בבאר-שבע במהלך מלחמת העולם הראשונה. מחלון הבתים נשקף בית הקברות.

בית העלמין מטופח להפליא. שורות-שורות של מצבות שיש אחידות ניצבות בין ערוגות קטנות, ובהן פרחים עונתיים בשלל צבעים, ובפרט הסגול ומיני הורודים. הכול טמון בתוך כר גדול של דשא, כהה להפליא, המזכיר את מגרשי הקריקט שברחבי האימפריה הבריטית. המצבות נושאות עליהן, מלבד השם, תחריט צלב גדול, את שם הגדוד, ואת גיל הפטירה. בראש כל מצבה חקוק סמל הגדוד, ואלה רבים ומגוונים מאוד – חייל עטוי קסדה הניצב מאחורי מגן מצולב, מעין ראם או כבש מכונפים, תותח מתנייע וכדומה. בתחתית כל מצבה, מתחת לסימן הצלב, חקוקים משפט או שניים, כנראה לפי בקשתם של בני המשפחה. משפטים אלה הם שמשכו יותר מכול את תשומת לבי, והמשכתי לשוטט ביניהם, עד ששכחתי לשאת את עיני אל השמות החקוקים באבן.

אינני יודע, אולי זאת רק השפה הזרה, או עצם טבעם של הזמן והתקופה, אבל איזו אווירה של גבורה נסוכה על משפטים אלה. אנשים צעירים נמקים בדמי ימיהם תחת השמש הקופחות בחולות החמים של ארץ רחוקה, רחוקה מדי. הגדוד האוסטרלי, הגדוד הוולשי, הגדוד הסקוטי – למות הרחק מנוף מוכר של מולדת, מכרי דשא ועצים חסונים, מהמיית הים הצפוני ומהנחמה של קרקע לחה ותחוחה. יש בכך משהו שמכמיר כל לב. ובכל זאת, משפטי הגבורה, חלקם באנגלית וחלקם אף בוולשית קדומה, נושאים עמם מין ניחוח של דבר מה נורא, גדול מהחיים, שיש בו  מן הגואל בהתמודדות הנצחית של האדם עם גורלו ודבר מותו ומותם של יקיריו. יכולתי לחוש קרבה אליהם, אל אותם אנשים אלמונים, שמתו מוות מיותר אולי, ואולי אף בייסורים, אך משהו בהקשר ובאופן ההנצחה של מותם קשר אותם לנימי-נימיו של הגורל האנושי.

[דויד ברק. אפריל 2009]

כתיבת תגובה