האדם ההרואי

הפעולה ההרואית היא עץ הפוך. With Roots in Heaven, Karen Leibowitz

עץ הפוך. With Roots in Heaven, Karen Leibowitz

האדם ההרואי

ערב קודם, בעודי ספון בחדרי, קראתי את ספרה של אווה אילוז "אינטימיות קרה: עלייתו של הקפיטליזם הרגשי". אילוז מתארת, בשפה אקדמית מרובת מושגים אך דקת אבחנה, את השתלטותו של השיח הטיפולי על הבניית המשמעות של העצמי. לטענתה, אם אני מבינה כיאות, היבטים מוסדיים הקשורים להסדרה חברתית של הפסיכואנליזה הביאו לשחיקה של החוויה הרגשית הישירה, שהוחלפה ביכולת לתאר ולתקשר אותה. האדם המודרני יודע לתקשר את רגשותיו, לנתח אותם ולהסביר את מקורם בהקשר היסטורי אישי ומשפחתי, אך כתוצאה מכך איבד את היכולת להשתמש ברגשות באופן ישיר וליצור מתוכם משמעות אמיתית לחייו. ההתפתחויות התקשורתיות יצרו אדם אשר "מתקשר את עצמו לדעת", והקשר הישיר אל המהות הקדומה והלא-מתוקשרת אבד.

ברצוני להוסיף כמה דברים. בעקבות עליית קרנו של הפוסטמודרניזם שולל-המשמעות, אנחנו ניצבים בפתחו של העידן הפוסט-הרואי, או שמא כבר שרויים עמוק בתוכו. האדם הפוסט-הרואי איבד את היכולת להעניק משמעות לחייו. הנרטיב הטיפולי, שנעץ את שורשי הנפש בחוויה האישית והמשפחתית, גזל מהאדם את האפשרות להיגאל, כי גם אם יצליח להשתחרר ברמה הפסיכולוגית מתסביכי הנפש – מה הטעם בכך? האדם המודרני איבד את שפת הגדלות והגבורה, את השפה של הפעולה ההרואית היודעת טעמו של המוות, ובדרך זו או אחרת מתמודדת עמו. אם כך, האדם הפוסט-הרואי מונע מתוך העבר, תוך התעלמות מכך שהקץ יכול לבוא כל רגע. מנגד, האדם ההרואי הוא זה שמשכיל לחיות את חייו לאחור, מנקודת מבט של אדם המביט לאחור ביום מותו, ושואל, כדברי ההטרונים של פרננדו פסואה, "מה עשיתי עם החיים?" הפעולה ההרואית היא עץ הפוך, ששורשיו נטועים לא בעבר של הילדות הקדומה אלא בעתיד של המוות הבלתי נמנע. הזכירה המתמדת של דבר מוות, לא כדי לשקוע בפחד ממנו, אלא כדי לדעת לבחור מתוכו את אורחות החיים, היא המשחררת אותנו מהכבלים של העבר, ומשיבה לחיים את טעמם.

[דויד ברק. אפריל 2009]

כתיבת תגובה