לגורלה של הנפש האנושית

קרוואג'יו. יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס.

מתוך: "יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס". קרוואג'יו.

1. קיומה של הנפש האנושית האישית איננו דבר מובן מאליו. לעצם היווצרותה היו נסיבות היסטוריות והתפתחותיות. ספק למשל אם היה משמעות למושג הנפש האישית בתקופה שקדמה להתפתחות השפה. לכן, ייתכן גם שקיומה העתידי מוטל בספק.

2. האינדיבידואליזם איננו מבטיח את המשך קיומה של הנפש. אם קופסת השימורים שיצאה זה עתה מפס הייצור צועקת "אני! אני! אני!" – האם פירושו של דבר שתכולתה שונה מתכולתה של רעותה? האינדיבידואליות לכודה בסד הסטנדרטיזציה.

3. אחד האויבים המרכזיים של הנפש הוא הקיטלוג של תכונותיה ומאפייניה. הקיטלוג הוא בבחינת "המדיום הוא המסר": הדיבור על הנפש במונחים של קטגוריות יוצר נפש שמבינה את עצמה במושגים של מאפיינים ותכונות. אך אלה אינם הנפש עצמה.

4. עיין ערך: "הפרעת אישיות גבולית". סך כל מאפייני ההתנהגות האנושית שאינם מתאימים לדפוסים החברתיים והתרבותיים של ההגמוניה, המגדירים את החריגות ביחס לעדר. נצחון המנגנון על הדימיון.

5. בבריטניה לבדה ניתנים מדי שנה יותר משמונה מיליון מרשמים של פרוזאק. לאחרונה התגלו ריכוזים גבוהים של פרוזאק במי התהום. התרופות פסיכיאטריות הן מנגנון ההסדרה החברתי של החברה הצרכנית.

6. חרדה: מושג המפתח להבנתה של הנפש המערבית המודרנית. חברת הצריכה איננה נותנת מענה לרבדים העמוקים יותר של הנפש, ובפרט להתמודדות עם המוות. החרדה היא תוצאה טבעית של הפער בין אידיאולוגיה קפיטליסטית של צמיחה מתמדת לבין אופיים האורגני של החיים, הקמלים בסופו של דבר אל קיצם.

7. המוות, וההתמודדות איתו ברמה האישית, הם קו החזית של הנפש האנושית, קצה הלהב של החרב המתהפכת. בלי התייחסות רצינית וחשבון נפש נוקב ומתמיד ביחס למוות, אין באפשר משמעות אמיתית לקיומו של היחיד.

8. הגנטיקה היא מפלטו של הנבל. זוהי פיסגת ההישגים של הקטגוריזציה, המחפשת לפרוט את סך כל החוויה האנושית לאוסף של צירופי חלבונים. זהו נצחונו של המטריאליזם הביולוגי הרדיקאלי, והלכה למעשה הוא פוסל את עצם קיומה של הנפש.

9. הפוסטמודרניזם כאויב הנפש. אם הכול יחסי ונתון לפרשנות, ואין דבר שיש לו קיום מהותני, הרי גם הנפש היא בחזקת סובייקט. כך ניתלת מהיחיד הנקודה הארכימדית של העצמי, ובהעדר גרעיון העצמי אין אפשרות ממשית לבנייה של קומת הנפש.

10. אף המהפכה האקולוגית טומנת בחובה סכנה להמשך קיומה של הנפש האישית. היא עסוקה בהמשך קיומם של הזנים הביולוגיים והאנושיים, אך לפי טבעה האקולוגיה איננה מעוניינת כלל בנפש האישית, והגוון האידיאולוגי שלה מעודד דילוג על המישור של הנפש לטובת הפעולה האידאילוגית הכללית.

[דויד ברק. מאי 2009]

5 תגובות לפוסט "לגורלה של הנפש האנושית"

  1. מאת אופיר זמר:

    יש הרבה אמת במה שאתה כותב כאן. ועדיין: אני יכול רק להניח (ולהשתתף בשמחתך על כך) שאינך מכיר באופן אישי את מחלת הדיכאון, ואת הסבל הנוראי שהיא מסבה לקורבנותיה, סבל שגם כתביו של ניטשה וגם תורתו של שבתאי צבי מתקשות מאד להקל עליו. אני מבין גם שאף אחד בסביבתך הקרובה אינו סובל (הוא סובל? אנחנו סובלים!) מהפרעת אישיות גבולית. כמי שהתמזל מזלו להכיר כמה אנשים כאלה, האמן לי – הם מעוררים הרבה פחות רצון לעודד אותם במלחמתם מול המנגנון האכזר, והרבה יותר רצון שהם ימותו. רק בריאות!

  2. מאת רקפת:

    י יש דברים שאני מסכימה והרבה דברים שלא!
    ללגבי הפרעות אישיות גבוליות- תמיד חריגות זה ביחס לכלל. ותמיד זה תלוי תרבות (וכמובן זמן). בתקופת התנ"ך היו מקובלים נביאים, היום חלקם הגדול היה מוצא את עצמו במחלקות פסיכיאטריות.
    קקטלוג של הנפש אינו בהכרח מוביל להבנתה או להגדרתה – אם מקבלים את ההנחה שהשלם הינו במקרים אלה – גדול מסכום חלקיו. ולכן, אני לא מוצאת שיש צורך לפחד מהקטלוג, יש צורך להבין את מגבלותיו! באותו אופן ואולי אפילו בצורה חריפה יותר, הגנטיקה אינה פורטת את האדם רק לסכום הרצפים בדנ"א שלו, אלה מסתכלת על הדנ"א כעל נקודת מוצא, הביטוי של אותם גנים הוא זה המשמעותי. פרוזאק הוא רק חלק מהדרך (לגאולה?), אבל לעיתים בלי חלק זה – אין אפשרות להתחיל לצאת למסע.
    לגבי חרדה, אכן, החברה המערבית לא נותנת תשובה להתמודדות עם המוות, אלא מנציחה אותו כדבר מבעית שיש להלחם בו. שאלת החיים היא איך חיים את היומיום כשהמוות נמצא תמיד שם בפינה?

    ולגבי אופיר, המשפט על הפרעות אישיות גבוליות, קצת הרחיק לכת, גם אנשים אלה לא בהכרח סובלים כל הזמן, ולדכאוניים, כן יש זכות חיים?

  3. מאת אופיר זמר:

    לרקפת,

    תודה על ההתייחסות. המשפט שהשתמשתי בו קיצוני במתכוון – הוא נועד להמחיש את עוצמת התגובה הרגשית שהתנהגותם של אנשים כאלה מעוררת בסביבתם, ובכך (אני מקווה) להראות שהיכרות בלתי-אמצעית עמם מקשה מאד לקבל את ההצגה הרומנטית שלהם, כקורבנותיה של שיטת קיטלוג אכזרית. מובן שאין כאן קריאה לשלול את זכויותיו של מי מהם. גם אין כאן שום התייחסות לשאלה, האם ועד כמה הם סובלים בעצמם – האמת היא שאין לי מושג.
    ובאשר לדיכאוניים – אני מניח שגם לנו, כמו לכל אחד אחר, יש זכות לחיים. אלא שהשימוש במושגים כאלה הוא תרגיל אינטלקטואלי בלבד: בפועל, איננו חווים את החיים כ-"זכות", אלא כטורח מעיק.

  4. מאת רקפת:

    אופיר,

    אני תוהה האם במלה החיים כטורח התכוונת לאיך שאנשים דכאוניים תופסים את החיים שלהם, או לאיך שאנשים דכאוניים נתפסים על ידי הסביבה. מבחינת החיים כ"זכות", גם הזכות לסבול היא זכות, אבל המטרה היא כמה שפחות לחוות "זכות" זו. ובהתייחסותי הקודמת לפרוזאק (ולכל התרופות שיכולות להקל על הדכאון) כתבתי שזה רק חלק מהדרך אבל התחלה אולי קריטית.
    לגבי, כיצד אנשים דיכאוניים נתפסים על ידי הסובבים אותם, נקודה זו מרגיזה אותי כל פעם מחדש. האם אדם הסובל מאפילפסיה או מסכרת אינו טורח על החברה ועל הסובבים אותו. ואני לא אמנה פה את כל המחלות הכרוניות האחרות. אבל דכאון – זו חיה אחרת?!
    שבת שלום,

    רקפת
    י

  5. נורא בא לי לקנות את התרגומים של אריה סתיו, אבל מצד שני אני שומעת ביקורות קטלניות, האם מישהו יכול להדריך אותי?
    בתודה מראש,
    ענת

כתיבת תגובה