מחווה לאבות ישורון

אבות ישורון. לא כל הנוצץ זהב הוא, אבל אני מרים את כל מה שנוצץ

כנראה אבות ישורון. לא כל הנוצץ זהב הוא, אבל אני מרים את כל מה שנוצץ

מחווה לאבות ישורון

אינני רוצה שיאמרו יום אחד שחייתי
כמו לא נגולה האבן מעל לבי
האמת היא שאין זה כך, ובכל זאת
אין בי את אותה קלילות רכה
המנעימה חיי רבים

אולי נידונתי לתענוגות השקטים
ליופיים הדומם של אוצרות הקרקעית
הנחים בין הגלים הטרופים של מעמקי הנפש
באין מבדיל עוד בין זהב טבוע לסתם זיק נוצץ

וצמחים סבוכי עלים נאחזים בשפתן המחודדת
של שוניות האלמוגים
המזהירות

[דויד ברק. יוני 2009]

תגובה אחת לפוסט "מחווה לאבות ישורון"

  1. מאת רקפת:

    שיר מקסים, השימוש בדימוי המצולות – אוצרות הקרקעית, לתיאור מעמקי הנפש, נפלא. גם נדמה שאפשר שהאבן שנגולה או לא נגולה מעל הלב, מגיעה גם היא איכשהו למעמקים. הניגוד של "נידונתי" (מלה שיש לה פעמים רבות קונוטציה שלילית) לבין "לתענוגות השקטים" חזק מאוד ומבליט את הפרדוקס. אך, נראה, שלא לגמרי בטוח, שהכותב מצר על העדרות הקלילות, וטוב שכך, כי הזהב הטבוע והזיק הסתמי לעולם דרים בכפיפה אחת בייחוד במעמקים. והצמחים, כך נראה לי, הם הגישור בין שני העולמות השונים – העולם של אלה שהקלילות מנעימה את ימיהם והעולם שיופים של אוצרות הקרקעית מנעים את ימיהם.

    שיר נפלא ראוי לפרסום לא רק בבלוג,

    רקפת

כתיבת תגובה