לגורלה של הנפש האנושית

21 במאי, 2009
קרוואג'יו. יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס.

מתוך: "יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס". קרוואג'יו.

1. קיומה של הנפש האנושית האישית איננו דבר מובן מאליו. לעצם היווצרותה היו נסיבות היסטוריות והתפתחותיות. ספק למשל אם היה משמעות למושג הנפש האישית בתקופה שקדמה להתפתחות השפה. לכן, ייתכן גם שקיומה העתידי מוטל בספק.

2. האינדיבידואליזם איננו מבטיח את המשך קיומה של הנפש. אם קופסת השימורים שיצאה זה עתה מפס הייצור צועקת "אני! אני! אני!" – האם פירושו של דבר שתכולתה שונה מתכולתה של רעותה? האינדיבידואליות לכודה בסד הסטנדרטיזציה.

3. אחד האויבים המרכזיים של הנפש הוא הקיטלוג של תכונותיה ומאפייניה. הקיטלוג הוא בבחינת "המדיום הוא המסר": הדיבור על הנפש במונחים של קטגוריות יוצר נפש שמבינה את עצמה במושגים של מאפיינים ותכונות. אך אלה אינם הנפש עצמה.

4. עיין ערך: "הפרעת אישיות גבולית". סך כל מאפייני ההתנהגות האנושית שאינם מתאימים לדפוסים החברתיים והתרבותיים של ההגמוניה, המגדירים את החריגות ביחס לעדר. נצחון המנגנון על הדימיון.

5. בבריטניה לבדה ניתנים מדי שנה יותר משמונה מיליון מרשמים של פרוזאק. לאחרונה התגלו ריכוזים גבוהים של פרוזאק במי התהום. התרופות פסיכיאטריות הן מנגנון ההסדרה החברתי של החברה הצרכנית.

6. חרדה: מושג המפתח להבנתה של הנפש המערבית המודרנית. חברת הצריכה איננה נותנת מענה לרבדים העמוקים יותר של הנפש, ובפרט להתמודדות עם המוות. החרדה היא תוצאה טבעית של הפער בין אידיאולוגיה קפיטליסטית של צמיחה מתמדת לבין אופיים האורגני של החיים, הקמלים בסופו של דבר אל קיצם.

7. המוות, וההתמודדות איתו ברמה האישית, הם קו החזית של הנפש האנושית, קצה הלהב של החרב המתהפכת. בלי התייחסות רצינית וחשבון נפש נוקב ומתמיד ביחס למוות, אין באפשר משמעות אמיתית לקיומו של היחיד.

8. הגנטיקה היא מפלטו של הנבל. זוהי פיסגת ההישגים של הקטגוריזציה, המחפשת לפרוט את סך כל החוויה האנושית לאוסף של צירופי חלבונים. זהו נצחונו של המטריאליזם הביולוגי הרדיקאלי, והלכה למעשה הוא פוסל את עצם קיומה של הנפש.

9. הפוסטמודרניזם כאויב הנפש. אם הכול יחסי ונתון לפרשנות, ואין דבר שיש לו קיום מהותני, הרי גם הנפש היא בחזקת סובייקט. כך ניתלת מהיחיד הנקודה הארכימדית של העצמי, ובהעדר גרעיון העצמי אין אפשרות ממשית לבנייה של קומת הנפש.

10. אף המהפכה האקולוגית טומנת בחובה סכנה להמשך קיומה של הנפש האישית. היא עסוקה בהמשך קיומם של הזנים הביולוגיים והאנושיים, אך לפי טבעה האקולוגיה איננה מעוניינת כלל בנפש האישית, והגוון האידיאולוגי שלה מעודד דילוג על המישור של הנפש לטובת הפעולה האידאילוגית הכללית.

[דויד ברק. מאי 2009]

אנגינה פקטוריס

19 במאי, 2009
איסטנבול. צילום מחלון הסטודיו של אורחן פאמוק.

איסטנבול. צילום מחלון הסטודיו של אורחן פאמוק.

אנגינה פקטוריס/ נאזים חיכמת

אם רק מחצית לבי כאן, דוקטור,
הרי מחצית השניה בסין,
בצבא היורד אל הנהר הצהוב.

והנה מדי בוקר, דוקטור,
מדי יום ביומו עם שחר,
לבי נורה ביוון.

ובשעה שהאסירים שוקעים בשנתם,
ואחרון הצעדים מהדהד במרפאה,
לבי הולך לו, דוקטור,
לבי הולך אל בקתה ישנה באיסטנבול.
ועוד זאת: הנה עשר שנים, דוקטור,

שאיני בידי מאומה להציע לעמי המעונה,
מאומה זולת תפוח,
תפוח אדון, לבי.

אני צופה בלילה מבעד לסורגים
ועל אף כל הקירות הללו המעיקים על חזי
לבי הולם-הולם עם הרחוק בכוכבים.
ואלה הם הדברים, דוקטור,
ולא הסתיידות עורקים, ניקוטין, או מאסר,
שגרמו לאנגינה פקטוריס שלי

[תרגום: ט.כרמי]

מהמזרח האור, מהמערב הפרי

15 במאי, 2009
אגם וולדן. צולם בין השנים 1900-1910,

אגם וולדן. צולם בין השנים 1900-1910

מהמזרח האור, מהמערב הפרי*

קשה היום להביע עמדה מזרחית מובהקת, כי המזרחיות כלואה בתוך סבך המילים של השיח המערבי, ואיננה מצליחה לבקוע דרכו. תיאור מערבי של המזרחיות יהיה תמיד חסר, כפי שהפרי איננו יכול לתאר את האור. לכן, המזרחיות היא במיטבה כאשר היא מצליחה להשתחרר מאחיזת הצבת של השיח המערבי, ולגייס לעצמה איזו פשטות ישירה. לשם כך יש לשבור את הכלים, כי הכלים של השיח הפוסטמודרני הם כה משוכללים עד כי הוא יודע לגייס ולנכס לעצמו כל דיבור או שיח כאילו הם מתקיימים בתוך המרחב שלו. כך הופכת כל אמירה של מהות לעוד עמדה בשיח, כל אמת פנימית לדעה, כל אותנטיות למסכה. התוצאה היא עולם הלכוד כל כולו בסבך המראות של עצמו, ללא מוצא. באופן פרדוקסאלי מקובל לייחס למזרחיות את הנטייה ללכת סחור-סחור, ולמערביות את הדיוק והישירות, אך בעולם של המהות והמשמעות דווקא ההפך הוא הנכון. בעולם זה של הרוח והנפש, על האמירה המזרחית להיות אבחת החרב החדה של אלכסנדר, המבתקת את הקשר הגורדי של הפוסטמודרניזם ואת סבך קורי הריקנות שהוא טווה סביב העולם, ומוליכו אל האבדון.

[דויד ברק. מאי 2009]

*Ex oriente lux, ex occidente frux. מובא על ידי הנרי דוויד תורו, "טיול"

הסתייגויות מצילום

23 באפריל, 2009
על שפת התהום. Myra Albert Wiggins, 1902

על שפת התהום. Myra Albert Wiggins, 1902

הסתייגויות מצילום

בפאתי ואדי באר שבע, שלדי מכוניות ערומים בערימה גדולה, קומה אחר קומה. על רקע השיפולים והבהירים של גיא המדבר, שלל הצבעים של השלדים וקימוריהם החדים והמרוסקים מושכים את העין. בעודי מולך בדעתי אם לצלם את המראה, מגיחה מפתחו של רכב סמוך אישה לבנת שיער, לבושה שמלה שחורה רקומה. מצלמתה בידה, היא ניגשת קדימה ברגשה רבה ובעינית נחושה, נכונה לצלם את תלולית המתכת הגדולה. מה כבר יכולתי לעשות? צילמתי גם אני, והנה חשתי מבוכה. המשכתי ללכת, מהסס, ולבסוף עצרתי ומחקתי את התמונה מזיכרון המצלמה.

מדוע עשיתי זאת? אינני יודע לומר בוודאות. האם אני בן השבטים הקדומים, שחששו שהצילום יגזול את נשמתם ויטמינה במעמקי המצלמה, ועד היום אין יודעים אם טעות בידם? ואולי הרגשתי שעין המצלמה, החדה ממקשי המקלדת, חושפת יותר משראוי לחשוף? המיידיות הזאת, המוחלטות של הצילום ערום ועריה, משולל ההגנה של מטאפורה רכה, צמד מילים או שורה שבורה. פתאום, לא יכולתי לשאת זאת.

[דויד ברק. אפריל 2009]

מקום

22 באפריל, 2009
באר שבע, העיר העתיקה, 1949. מקום

באר שבע, העיר העתיקה, 1949. מקום

מקום

בצהרי יום שבת הלכתי, לתומי כך אומרים
בכבישים המשובשים של באר שבע העתיקה
תריסים החנויות מוגפים, והכלבים נובחים -
אך אף שיירה איננה עוברת.

פתאום מאיטה לעברי מכונית, ארבעה גברברים
"סליחה,"  שואל אותי אחד, "איפה יש פה מכון?"
אני, היה נדמה לי שאמר "מקום", אז עניתי,
"אינני יודע, גם אני מחפש"

[דויד ברק. אפריל 2009]

מפרש בודד על האופק

20 באפריל, 2009
מפרש בודד על האופק. Edward Hopper, The Long Leg

מפרש בודד על האופק. Edward Hopper, The Long Leg

מחווה לט. כרמי

20 באפריל, 2009
מיום שהטילוני לכאן. מחווה לט. כרמי

ט. כרמי. מיום שהטילוני לכאן.

מיום שהטילוני לכאן/ נאזים חיכמת

עשר פעמים הקיפה הארץ
את השמש
מיום שחבשוני
בכלא הזה.

שאל אותה על כך:
"קש וגבבה,
מַר מִדְּלִי"
תשיב האדמה.

שאל אותי:
"עשר שנות חיי."

היה לי עפרון טוב
ביום שהטילוני לכאן.
מרֹב כתיבה,
נשתחק בשבוע ימים.

שאל אותו:
"כל חיי"
ישיב העפרון.

שאל אותי:
"כלום שבכלום,
רק שבוע ימים"
אמר לך.

[מתוך: "מיום שהטילוני לכאן",  נאזים חיכמת, בתרגומו של ט. כרמי]

האדם ההרואי

18 באפריל, 2009
הפעולה ההרואית היא עץ הפוך. With Roots in Heaven, Karen Leibowitz

עץ הפוך. With Roots in Heaven, Karen Leibowitz

האדם ההרואי

ערב קודם, בעודי ספון בחדרי, קראתי את ספרה של אווה אילוז "אינטימיות קרה: עלייתו של הקפיטליזם הרגשי". אילוז מתארת, בשפה אקדמית מרובת מושגים אך דקת אבחנה, את השתלטותו של השיח הטיפולי על הבניית המשמעות של העצמי. לטענתה, אם אני מבינה כיאות, היבטים מוסדיים הקשורים להסדרה חברתית של הפסיכואנליזה הביאו לשחיקה של החוויה הרגשית הישירה, שהוחלפה ביכולת לתאר ולתקשר אותה. האדם המודרני יודע לתקשר את רגשותיו, לנתח אותם ולהסביר את מקורם בהקשר היסטורי אישי ומשפחתי, אך כתוצאה מכך איבד את היכולת להשתמש ברגשות באופן ישיר וליצור מתוכם משמעות אמיתית לחייו. ההתפתחויות התקשורתיות יצרו אדם אשר "מתקשר את עצמו לדעת", והקשר הישיר אל המהות הקדומה והלא-מתוקשרת אבד.

ברצוני להוסיף כמה דברים. בעקבות עליית קרנו של הפוסטמודרניזם שולל-המשמעות, אנחנו ניצבים בפתחו של העידן הפוסט-הרואי, או שמא כבר שרויים עמוק בתוכו. האדם הפוסט-הרואי איבד את היכולת להעניק משמעות לחייו. הנרטיב הטיפולי, שנעץ את שורשי הנפש בחוויה האישית והמשפחתית, גזל מהאדם את האפשרות להיגאל, כי גם אם יצליח להשתחרר ברמה הפסיכולוגית מתסביכי הנפש – מה הטעם בכך? האדם המודרני איבד את שפת הגדלות והגבורה, את השפה של הפעולה ההרואית היודעת טעמו של המוות, ובדרך זו או אחרת מתמודדת עמו. אם כך, האדם הפוסט-הרואי מונע מתוך העבר, תוך התעלמות מכך שהקץ יכול לבוא כל רגע. מנגד, האדם ההרואי הוא זה שמשכיל לחיות את חייו לאחור, מנקודת מבט של אדם המביט לאחור ביום מותו, ושואל, כדברי ההטרונים של פרננדו פסואה, "מה עשיתי עם החיים?" הפעולה ההרואית היא עץ הפוך, ששורשיו נטועים לא בעבר של הילדות הקדומה אלא בעתיד של המוות הבלתי נמנע. הזכירה המתמדת של דבר מוות, לא כדי לשקוע בפחד ממנו, אלא כדי לדעת לבחור מתוכו את אורחות החיים, היא המשחררת אותנו מהכבלים של העבר, ומשיבה לחיים את טעמם.

[דויד ברק. אפריל 2009]

רשמי ביקור בבית העלמין הבריטי בבאר-שבע

18 באפריל, 2009

בית העלמין הבריטי בבאר-שבע. צילום: פיטר ניקולסקי

בית העלמין הבריטי בבאר-שבע. צילום: פיטר ניקולסקי

רשמי ביקור בבית העלמין הבריטי בבאר-שבע

"זהו העידן ההרואי עצמו, אף שאיננו רואים זאת,
שכן הגיבור הוא בדרך כלל הצנוע והאלמוני באנשים" (
הנרי דיוויד תורו, "טיול")

מצאתי את עצמי בשבת בבאר-שבע, עיר נעדרת תהילה, אנשיה לוחמים באבק המצמית של השגרה הנישא על גבי רוחות השכחה מהמדבר הגדול שמדרום. הימים ימי טרום קיץ, ימים אחרונים של שאריות עננה ורוח קרירה, לפני בואם של החום הגדול והשמש הבוהקת, בהירה מדי למחשבה. השתכנתי בקרבתו של בית הקברות הבריטי, ובשבת בבוקר, בטרם תעלה השמש לגבהי מרום, הלכתי לבקרו.

בעבר היה בית עלמין זה ניצב ודאי בטבורה של העיר, אך עם גלי העליה והתפתחותה של העיר, התרבו סביבו בתי מגורים, חדשים וטמירים. הבניינים מרוצפי השיש בנויים בעיגול סביב כיכר ריקה, מעוטרת דשא זר למדבר, משובצת בשברי בקבוקים, מרצפות שנעקרו, שקיות פלסטיק ריקות ושאר אשפה. בתחתיות הבניינים עומדות ריקות חנויות להשכרה. מדי פעם חולפים על פני אנשים הצועדים במהירות, לבושים ביגוד צמוד וצבעוני, פניהם אטומות במשקפי שמש ולעיתים חוטים של פלסטיק נשמטים מתנוכי אוזניהם אל עבר החזה או צדי הגוף, שם מדלדל לו מכשיר השמעה כלשהו. בהמשך הכיכר ניצבת משום מה אנדרטה מוזרה, מין אובליסק חרוטי גדול ולידו דגל תורכיה, ומנגד פסל העשוי חומר פלסטי דמוי זהב של ראשו של אתאטורק, מייסד תורכיה המודרנית, כך נכתב. מתברר שזוהי אנדרטה לזכרם של הלוחמים התורכים שנפלו בקרבות עם הבריטים בבאר-שבע במהלך מלחמת העולם הראשונה. מחלון הבתים נשקף בית הקברות.

בית העלמין מטופח להפליא. שורות-שורות של מצבות שיש אחידות ניצבות בין ערוגות קטנות, ובהן פרחים עונתיים בשלל צבעים, ובפרט הסגול ומיני הורודים. הכול טמון בתוך כר גדול של דשא, כהה להפליא, המזכיר את מגרשי הקריקט שברחבי האימפריה הבריטית. המצבות נושאות עליהן, מלבד השם, תחריט צלב גדול, את שם הגדוד, ואת גיל הפטירה. בראש כל מצבה חקוק סמל הגדוד, ואלה רבים ומגוונים מאוד – חייל עטוי קסדה הניצב מאחורי מגן מצולב, מעין ראם או כבש מכונפים, תותח מתנייע וכדומה. בתחתית כל מצבה, מתחת לסימן הצלב, חקוקים משפט או שניים, כנראה לפי בקשתם של בני המשפחה. משפטים אלה הם שמשכו יותר מכול את תשומת לבי, והמשכתי לשוטט ביניהם, עד ששכחתי לשאת את עיני אל השמות החקוקים באבן.

אינני יודע, אולי זאת רק השפה הזרה, או עצם טבעם של הזמן והתקופה, אבל איזו אווירה של גבורה נסוכה על משפטים אלה. אנשים צעירים נמקים בדמי ימיהם תחת השמש הקופחות בחולות החמים של ארץ רחוקה, רחוקה מדי. הגדוד האוסטרלי, הגדוד הוולשי, הגדוד הסקוטי – למות הרחק מנוף מוכר של מולדת, מכרי דשא ועצים חסונים, מהמיית הים הצפוני ומהנחמה של קרקע לחה ותחוחה. יש בכך משהו שמכמיר כל לב. ובכל זאת, משפטי הגבורה, חלקם באנגלית וחלקם אף בוולשית קדומה, נושאים עמם מין ניחוח של דבר מה נורא, גדול מהחיים, שיש בו  מן הגואל בהתמודדות הנצחית של האדם עם גורלו ודבר מותו ומותם של יקיריו. יכולתי לחוש קרבה אליהם, אל אותם אנשים אלמונים, שמתו מוות מיותר אולי, ואולי אף בייסורים, אך משהו בהקשר ובאופן ההנצחה של מותם קשר אותם לנימי-נימיו של הגורל האנושי.

[דויד ברק. אפריל 2009]

כשאני חושבת על עצמי

14 באפריל, 2009
מאיה אנג'לו. כשאני חושבת על עצמי

מאיה אנג'לו. כשאני חושבת על עצמי

כשאני חושבת על עצמי / מאיה אנג'לו

כשאני חושבת על עצמי
אני כמעט מתה מצחוק
חיי היו בדיחה אחת גדולה
ריקוד שהילך
שיר שדיבר
אני צוחקת עד שאני נחנקת
כשאני חושבת על עצמי

אחרי שישים שנה עם האנשים שלי
הקטנה אצלה עובדת עוד קוראת לי "ילדתי"
"כן, גברתי" אני עונה בשביל פרנסתי
גאה מכדי להתכופף
ענייה מכדי להישבר
אני צוחקת עד שכואבת לי הבטן
כשאני חושבת על עצמי

קורעים לי את הבטן, האנשים שלי
התפוצצתי מצחוק עד שרציתי להקיא
הסיפורים שלהם נשמעים ממש כמו שקרים
הם מגדלים את הפירות
אבל אוכלים רק שארים
אני צוחקת עד שאני מתחילה לבכות
כשאני חושבת על האנשים שלי

[תרגום: דויד ברק]