ארכיון פוסטים עם התג "איה סופיה"

איה סופיה

יום שישי, 13 במרץ, 2009

איה סופיה

איה סופיה. איה מקום כבודה?

הייתי ראשון הנכנסים לאיה סופיה באותו בוקר. שישה היו לפני בתור, אך ארבעה עצרו להצטלם ושניים התעכבו בקופה, ואני אצתי רצתי קדימה, ונדמה שאף פתחתי בכוחות עצמי את השערים הגדולים בכניסה אל הכנסייה (והרי זה לא ייתכן). קרירות של בוקר אפפה את החלל שנפער מולי. במבט ראשון – אכזבה. במרכז הכנסייה הענקית מיתמרים פיגומים מכוערים ומעלית רועשת עולה בהם, מסירה את הצעיף מאשליית המקום הקדום, הזמן האחר. הזוהי אותה איה סופיה, ששליטים ביזנטים עטורי ניצחון הוכתרו בה, רק כדי לשוב שפלי ברך ומובסים להסתתר במעמקיה? לאחר הכיבוש העותמני הוסבה למסגד. ארבעה מינרטים זקופים מעטרים את שיפוליה, וארבעה מגיני ענק, מכוסים אותיות ערביות בקליגרפיה מרהיבה אך צעקנית, מקשטים את עמודיה הפנימיים. מה לעבר המהודר ולפיר המתכת, לרעש הפועלים, לקולות השאיפה והנשיפה של הציוד הפנאומטי. איֵה מקום כבודה?

אחרי שהנשימה חוזרת לעצמה והגוף מתרגל לעוצמתו של החלל, משהו נרגע בי ואני מתחיל לחוש את רוחו של המקום. במקום שבו דורכות רגלי עמדו לפני זמן כה רב אנשים בשר ודם, גופים מיוזעים, נעליים כבדות, בוץ, הבל פה, רוק, מחשבות, הפרשות אחרות. מה הרגישו כאשר נשאו עיניהם אל כיפת הענק החופה על הכול? מה היו מחשבותיהם? האם חשבו על אלוהים, על פרנסה? על החיים ועל המוות, הקור והמחלות, היין, התבואה, אבק הדרכים, החום, הפריחה, הכאב והכמישה, הגעגוע לגוף אישה, העונג, הדחייה? אני מרגיש שאט-אט משתלטת על ראשי עננה, בלי מקום ובלי זמן, ואני נדחף על ידי כוח קדום שעולה מסביבי ומתוכי, ומכוון את צעדי – לאן לא אדע.

אני מתחיל להסתובב במעגל גדול בחלל הקומה התחתונה, ובפינה הדרום מערבית מתגלה לפני מתלול אבן המוליך כלפי מעלה. אני עולה בו. הוא מסתיים בקיר, פונה שמאלה ואחורה, וממשיך לטפס מעלה, ואני איתו. הרצפה רצפת אבן גסה. המעבר רחב, ונראה שאפשר היה להוליך בו גם סוסים או בני בקר. אני מרגיש נדחף על ידי ההמונים שצעדו כאן לפני, נדחסים מעלה בדרכם אל התפילה. המתלול עולה ועולה, שוב פנייה ושוב פנייה, והנה אני מוצא את עצמי בקומה העליונה, משקיף מטה אל הרצפה ההולכת ומתמלאת בתיירים נמרצים. הם רחוקים ממני כעת, וקולם נשמע לי מעומעם וזר.

אני נמצא לבדי במבואת אבן גדולה ורחבה. קרני אור אלכסוניות והססניות חודרות מבעד לחלונות קמורים הפעורים בקירות האבן. מימיני, בצדה האחר של המבואה, נגלים שברי פסיפסים גדולים והדורים, זוהרים באור זהב, מנצנצים-לא-מנצנצים, מזמינים אותי לבוא ונסוגים, מפתים ונעלמים. אני חוצה את רצפת האבן, מתקרב אליהם מהוסס ונפעם, נעמד מולם. האור מאיר את גבי ושוטף את פניהם, מכה אותם ואותי בסנוורים.

ישוע. פסיפס על קירות איה סופיה.

ישוע. פסיפס על קירות איה סופיה.

על דוד המלך נאמר שמעולם לא עבד עבודה זרה. כצוק איתן עמד מול מקטירי הבמות ועובדי הבעל והעשתורת, מניף חרבו מול פולחן הדמות. אך האדם הרי נברא בצלם – כה מושכת הקרבה, כה דק הגבול, כה רב הפיתוי (ולפיתויי גוף אחרים הן ידע דוד להיכנע). משכבר טענתי שאינני מבין את עבודת האדם בדמותו של ישוע – הגוף המדמם, העיניים הנבונות, דקוּת הגו. בסתר לבי אף בזתי לה בגאווה של בעל ידיעה. והנה אני מוצא עצמי כורע ברך מול הדמות הקורנת, ומברך. הנהרה על פניו, הרצון להיות פתאום קרוב אליו, לחסות תחת מבטו החומל, להסתתר תחת כנפיו, להצטופף עם מאמיניו, להתגפף בגופו ולאכול את לחם חיותו. הכנעה, נפילת אפיים. קמתי מזועזע, שואל את עצמי אם איבדתי את מקומי בעולם הבא. יצאתי החוצה, כמעט בריצה, מפלס את דרכי בעד המוני האדם והמצלמה. התיישבתי בבית הקפה שבחצר, הזמנתי תה, ולא העזתי לשוב ולהיכנס.

אלי, אלי, למה עזבתיך?