ארכיון פוסטים עם התג "גאולה"

בנפשך אמצא מרפא

יום רביעי, 1 באפריל, 2009
המלך הפורטוגזי סבסטיאן, שמת בשדה הקרב במרוקו בגיל 24, וממתינים לשובו. פולחנו נמשך עד עצם היום הזה, בעיקר בברזיל

המלך הפורטוגזי סבסטיאן. הוא עוד ישוב?

הרעיון המשיחי עובר כחוט השני בחוויה הדתית לדורותיה, ואולי כדאי להקדים ולשאול – מדוע? הרי החשיבה הדתית כשלעצמה איננה מחייבת את קיומה של תפיסה משיחית. עצם ההכרה בקיומו של האל אין פירושה שקיימת בהכרח נחיצותה של גאולה, שהיא תנאי מקדים לתפיסה משיחית כלשהי. לכאורה יכול היה אלוהים לברוא את העולם, ואף להמשיך להשגיח עליו באופן רציף ותקין, מבלי להידרש בסופו של דבר לאיזו טרנספורמציה גואלת, לפעולה של שינוי. העולם יכול היה פשוט להמשיך ולנהוג כמנהגו. אם כך, מדוע אנחנו נדרשים לקיומם של הגאולה ושל המשיח?

לפי הבנתי, בבסיסה של תפיסת הגאולה עומד הצורך להתמודד עם דבר קיומו של המוות. מנקודת מבט קיומית, האמת העירומה בדבר סופם הבלתי נמנע של החיים היא קשה מנשוא, ונפש האדם צרה מלהכילה. ואם המוות, וכל צורות הסבל האחרות הנובעות ממנו, הוא העובדה הקיומית המרכזית ממנה נגזר הכול, הרי שלעניין המוות חייב להימצא פתרון. לא די לנו בכך שאלוהים ברא את העולם ומשגיח על קיומו – ואם נרצה להאמין בהשגחה פרטית, גם על קיומנו; לשאלה הגדולה של המוות מבקשים אנו מענה, ברמה האישית והכללית כאחת.

ברמה האישית, המענה העיקרי שניתן בחשיבה הדתית לעניין המוות הוא רעיון גלגול הנשמות. אם הנשמה אכן מתגלגלת הלאה עם סיום חיינו, הרי שהיא נצחית, ובכך מפרה את הכלל הגדול והמאיים ביותר של המוות – סופיותו. רעיון גלגול הנשמות מרכך את ההתמודדות עם המוות האישי ועם ידיעת דבר מותנו העתידי. יש בכך משום נחמה שאין לזלזל בחשיבותה, ואין פלא שרעיון גלגול הנשמות תופס מקום מרכזי בתרבויות רבות. עם זאת, כדאי לשים לב גם לסכנות הנשקפות מתפיסה המאפשרת לנו להירדם בחיים האלה לטובת החיים הבאים, בעוד שעון החול של חיינו הולך ואוזל. כך הופכת גלולת ההרגעה של גלגול הנשמות לגלולת השינה של אלה אשר, כפי שכינה זאת רבי נחמן מברסלב, "ישנים את חייהם".

רעיון גלגול הנשמות מרכך את ההתמודדות עם החידה הגדולה של המוות ברמה האישית, אך עדיין אין די בו כדי להתמודד עם דבר מותו האפשרי של העולם כולו. עם גילויה של האנרגיה הגרעינית ובעקבות הטלתה של פצצת האטום על הירושימה, המצוקה הרוחנית הנוגעת לאפשרות הגעתו של העולם לקיצו רק החריפה. במידה רבה מסבירה המצוקה הרוחנית של העידן הגרעיני את המהפכה הרוחנית של שנות השישים, כאשר הדור הראשון של הילדים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה הגיע לפרקו, ואולי גם את מהפכת הניו-אייג' שבאה בעקבותיה, אשר רעיונות של גאולה אישית וכללית שלובים בה על ימין ועל שמאל. אך האם ישנו רעיון אשר שוזר יחד את ההצלה האישית מאימת המוות עם גאולתו של העולם מגורל של כליה? כיצד אפשר לחבר בין השניים?

זאוס ניצל מציפורניו של כרונוס. רמברנדט

זאוס ניצל מציפורניו של כרונוס. רמברנדט

ההאנשה של הגאולה

בתרבויות קדומות רבות מילאו האלים את התפקיד המקשר בין האדם לבין האלוהות המופשטת. האלים היו בעלי מאפיינים אנושיים – החל בדמותם החיצונית, דרך סיפור חייהם וכלה באופיים. כך למשל זאוס, אל מרכזי בפנתיאון היווני, היה טיפוס אנושי להפליא בזעמו, בעלילות תשוקותיו ובקנאת נשותיו. סיפור המיתוס בו זאוס ניצל בתחבולה מזעם אביו כרונוס, ובסופו של דבר הורג אותו ומונע ממנו להמשיך ולבלוע את התינוקות שיולדות לו אשתו ריה, הוא למעשה סיפור גאולה מן המוות המשלב יחד את האישי ואת הכללי. ברמה האישית הוא מייצג את ההינצלות של זאוס עצמו מהגורל האנושי של המוות, וברמה הכללית – את סיום שלטונו של כרונוס, הוא שבתאי, אל המוות והזמן.

בהמשך, עם המעבר מריבוי האלילים הפגאני אל תפיסה מונותיאיסטית מובהקת, איבדו האלים את מקומם כמתווכים בין האלוהות שהיא הכול לבין האדם המתכלה. את הרִיק שנוצר צריך היה למלא, ואת מקומם של האלים שאבדו לבלי שוב תפס המשיח. אין זה מקרה, אם כך, שהמעבר לאמונה באל אחד בעולם היווני-רומי התבצע בתיווכה של דת מבוססת משיח בדמותה של הנצרות, ולא של דת מונותיאיסטית "קלאסית" כמו היהדות או בהמשך – האיסלאם. אפשר לראות בכך את תחילת תהליך ההורדה של הגאולה מהשמיים אל הארץ, מדמות אל גואל לדמות שהיא, לפחות בחלקה, בת אנוש. המשיח הנוצרי מייצג באופן ייחודי את השילוב בין הגאולה האישית לבין גאולת הכלל בסוגיית המוות: הוא לוקח על עצמו את המוות האישי, וגם – במותו הוא גואל את הכלל. כך הוא מצליח לצוד את שתי ציפורי הפחד הקיומי במכה אחת: מצד אחד, בהיותו לפחות במידה מסוימת בן אנוש, מותו האישי מאפשר לנו "גאולה של הזדהות", אליה נתייחס בהמשך. מהצד השני, במותו הוא מציל את העולם וגואל אותנו מפחד הכליה של העולם כולו.

ישוע הנוצרי. משורה ישחרר רק המוות?

ישוע הנוצרי. משורה ישחרר רק המוות?

גאולה של הזדהות

מהי אותה "גאולה של הזדהות"? ברמה הפסיכולוגית יש כאן תהליך מורכב, שקשור לאותו רכיב בנפש המחפש לצאת מתוך הגבולות הצרים של האני הפרטי. הרצון הזה מוכר לנו גם מעולמה של האהבה, והוא הבסיס לחוויה הדתית, הנדרשת להכיר במשהו שהוא מעבר לקיום העצמי. אם כך, הנפש מחפשת לשחרר את עצמה מעצמה, מסופיותה ומפחדיה, והיא מעתיקה את עצמה בפעולה של הזדהות אל אובייקט אשר חיצוני לה. בעולם הנוצרי, העתקה של נפש המאמין אל דמותו של ישו מאפשרת לו לחוות בה בעת את הנצחיות האלוהית של ישו ואת סופיותו האנושיות. חשוב להבין – כדי לאפשר את תהליך ההזדהות חייב להתקיים דמיון. זה סוד כישלונו של המונותיאיזם המופשט, וסוד המשך קיומו של הרכיב המשיחי באמונת הייחוד. ואם אכן הדמיון לאנושי הוא כה מרכזי, כדאי לשים לב לדמויות של המשיחים שהתפתחו ולמאפייניהן.

אם כך, מהם מאפייני דמותו של המשיח המאפשרים לנו "גאולה של הזדהות"? הגלריה של המשיחיות רצופה דמויות מרתקות – יושבי עמודים, שוכני מערות, מקובלים ובעלי סודות. ההיסטוריה היהודית שזורה בעלילותיהם של משיחים שונים בעלי סיפורים מרתקים, כדוגמת שלמה מולכו ודוד הראובני, וגם דמויות מפתח כמו הבעל-שם-טוב ורבי נחמן מברסלב היה להן עניין עם העניין המשיחי. חלקם פעלו בסתר או במרחב הדתי-אמוני, וחלקם ניסו כוחם בגאולה פוליטית. עם זאת, אפשר להבחין בכמה קווי דמיון במאפייני האישיות שלהם ובעולמם האנושי.

ברמה של ההזדהות הנפשית, אפשר להבחין בשני דפוסים עיקריים של משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. לפי המסורת, משיח בן יוסף מקדים את בואו של משיח בן דוד ונהרג בשירותו. כאן המקום לחזור לדמויות המקראיות המקוריות של יוסף ודוד. במסורת היהודית יוסף מייצג את זה שאינו חוטא לעולם, עד כדי כך שלפי המדרש בסיום פגישתו עם אשת פוטיפר הוא איננו נכנע לתשוקתו, אף שזרע מתחיל לזרום החוצה דרך קצות ציפורניו. זוהי דמותו הקלאסית של הצדיק, שנמצא מעבר למגבלות של בן האנוש הרגיל ולרמת הנפש, וההזדהות עמו קשה עד מאוד – אף שהיא מעוררת לפעולה של שיפור עצמי, היא עלולה גם לעורר רגשות אשם ופגימות אישית. מנגד, דוד המלך הוא בדיוק הדוגמה למי שאיננו מצליח להתעלות מעבר לקיום בנפש ובגוף. מלבד חולשתו לנשים הרי גם נפשו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר תהילים, מלאה ייסורים, ספקות ופגמים. אם כך, כיצד משפיעים ארכיטיפים אלה על הדמויות המשיחיות השונות בהיסטוריה של היהדות?

אחד המשיחים שמרבים לייחס לו את דמותו של משיח בן יוסף הוא כמובן ישוע הנוצרי. יש לכך כמה סימוכין – בין השאר היות שם אביו יוסף והעובדה שהוא נהרג בסופו של דבר. רגש הטינה והאשמה הנובע מההזדהות עם דמותו של ישו כפי שהתפתחה במסורת הנוצרית המערבית, הוא לדעת הוגים כמו ניטשה וקירקגור אחד המאפיינים המרכזיים של תרבות המערב, אם לא המרכזי שבהם. ישוע הנוצרי מעמיד אות ומופת להתנהגות אנושית שאדם איננו יכול לעמוד בה, ולעולם הוא ייוותר, ברמה הרוחנית, בתחושת מחסור. לכן גם הרבתה להתפתח בנצרות תרבות של מנזרים והתרחקות מהבלי העולם הזה, כי הגאולה איננה נמצאת במישור של האנושי, וההזדהות עם ישו תובעת התרחקות. כדי להידמות למשיח על המאמין לעשות את הבלתי אפשרי, ולכן הוא לעולם נשאר בלתי מושג. גאולה של הזדהות דרך דמותו של ישו נמצאת מחוץ למרחב של הנפש וקרובה תמיד אל המוות, כי הדרך היחידה להיגאל באופן מוחלט היא למות כמוהו על הצלב. ייתכן שיש בכך משום סעד רוחני למי שנמצא על ערש דווי, וייתכן שיש בכך להקל על פחד המוות הקיומי, אך באופן עמוק יותר, ולתחושתי בלבד – אין בכך בחירה בחיים, אלא במוות.

שבתאי צבי והמאמינים. תחריט מהמאה ה-17

שבתאי צבי והמאמינים. תחריט מהמאה ה-17

המשיח השרוט

מול דמותו של ישוע הנוצרי, ואם נשים לרגע בצד את שאלת הצלחת הגאולה הראויה לדיון נפרד, אפשר להעמיד את שבתאי צבי כאחד המועמדים לדמות משיח בן דוד. ראשית, הוא איננו נהרג, אלא דווקא בוחר בחיים, ובמעמד בו היה יכול להיהפך לעוד אחד בשורה הארוכה של הרוגי מלכות, הוא מעדיף להתאסלם מאשר שייפרד ראשו מגופו. יתר על כן, ואולי חשוב אף יותר – שבתאי צבי הוא המשיח ה"שרוט". בין אם מקבלים את הניתוח הפסיכואנליטי של גרשום שלום בדבר היותו מאני-דיפרסי או את הניתוח הפסיכו-סקסואלי של אלי שי לגבי הפגיעות המיניות שסבל בצעירותו – אי אפשר להתעלם מהיותו אנושי עד מאוד. שבתאי צבי הוא, כדברי ניטשה, "אנושי, אנושי מדי". מחד זהו סוד כישלונו הבלתי נמנע, אך מנגד זהו דווקא סוד כוחו, כי היותו כה אנושי מאפשר למאמין לבצע באמצעותו "גאולה של הזדהות". שבתאי צבי איננו נגאל מהקיום ברמת הגוף והנפש, והמאמין יכול למצוא נחמה לא בהתעלות מעל קיומו הנפשי, אלא דווקא בתוך נפשו של המשיח, בבחינת – בנפשך אמצא מרפא.

הגאולה בתוך הנפש מהווה קריאת תיגר על תפיסות רבות שרואות את הגאולה כשחרור של האגו והתעלות מעל האני. התורה השבתאית היא תורה רוחנית מורכבת, והיא נתונה לפרשנויות רבות. טענתי היא כי ביסודה, השבתאות היא תפיסה בעלת מאפיינים המתנגדים להתעלות ולגאולה מחוץ לחיים ולעולם. בעניין זה אני נסמך על טענתו של ליבס, הרואה בשבתאות תורה של גנוזיס-הפוך. לפי תפיסה זו, הכוח המתעלה מעל הגוף והנפש, אותו כוח שיוצא מהעולם ומטייל בעולמות עליונים, הוא בעצם כוח שלילי. אם כך, הנכונות להשתחרר מהניסיון לגאולה דרך העליונים היא-היא הגאולה עצמה, המתרחשת תמיד בתחתונים. ברמה של הנפש פירושו של דבר שהגאולה איננה פריה של התעלות מעל הנפש אלא של השלמה וקבלה גמורה של חסרונותיה ופגמיה. לכן, ובאופן פרדוקסלי, ככל שנפשו של האדם אפופה יותר בקשיים ובמצוקות, כך הוא מתאים יותר להיות המשיח הגואל. גדולתו של שבתאי צבי במובן זה הייתה יכולתו להכיל בתוכו את כל פגעי הנפש ולא להתפתות לגאולה טרנסצנדנטית, אלא לגאולה בתוך הגוף והנפש, כאן באדמה.

[דויד ברק, מרץ 2009. כותרת המאמר לקוחה משירה של דין-דין אביב, "אף לא מילה"]

מחווה למוחמד

יום חמישי, 26 בפברואר, 2009
לב בשלג. מקור: http://junemoon.wordpress.com

לב בשלג. מקור: http://junemoon.wordpress.com

מחווה למוחמד / דויד ברק

לפתוח את הלב במילים
פתיתים פתיתים
לרחוץ בשלג
ולהחזיר לגוף הבשר.

גאולה?

מתי תבוא הגאולה?

יום ראשון, 22 בפברואר, 2009

"מתי תבוא הגאולה, מתי יהיה סוף לגלות
כולם עוצרים את הנשימה
ומחכים להתגלות
מתי היא תבוא? מתי היא תבוא?"
(אהוד בנאי, מתוך "ענה לי")

אלנבי - עם הפנים לגאולה

אלנבי - עם הפנים לגאולה

לקראת השקיעה מצאתי עצמי בשדות הים, צועד הלוך ושוב לאורך החוף, ראשי כמרקחה. דבר לא קרה באותו היום, עוד יום חול, שבועות בפתח, חג מתן תורה, ומהי תורה ומהי תורתי ומהי תורתנו ומהו הר סיני, ומיהו יהודי ומיהו דתי ולמה בכלל צריך הלכה, וזאת כל התורה כולה. אבל היה זה באמת סתם יום חול, השמש זרחה, העננים מעטים, הימים מתארכים, הלילות מתאבכים. האנשים סביבי בשלהם. לא הייתי סיבה לעסוק בגאולה.

והיה שם ים.

מתי תבוא הגאולה?

האם יצא לכם לצעוד ברחוב גאולה בתל-אביב, בדרך היורדת מאלנבי לכיוון הים? מתחילים מהרחוב שסר חינו, גנרל בריטי עתיק יומין, רוכב זקוף על גב סוסו האדמוני בשמש הקופחת של אמצע אוגוסט, לבוש חליפת מדים הדוקה ומיוזעת, בראש צבא כובשים זרים, תרבות אחרת, תה של השעה חמש, משחקי טניס וקריקט בבגדים לבנים על משטחי דשא ירוקים, נימוסים מופתיים, את הקול לא מרימים, שומרים על הקרירות, שומרים על המרחק, אסור לגעת, אסור להתקרב, כל כך תרבותיים, אין אימא פולניה שלא הייתה רוצה את אלנבי כחתן.

הרחוב אינו ארוך, וגם אינו יפה במיוחד, רחוב ככל הרחובות. רכבים חדשים חונים לצד מדרכות אפורות, דהויות, מעט שבורות. אדום לבן, כחול לבן, חניית נכים. קירות הבתים מתקלפים וסדוקים. משמאל הבנין הסגור של המכון הצרפתי, שלט גדול להשכרה, בית ספר מסוגר בחומות של ברזל וגדר חיה, בצהריי היום צלצול להפסקה. מעבר לכביש, בפינת הירקון מכולת ישנה, בייגלה עם זעתר בשני שקל וחצי, עיתון ידיעות ומעריב, פועל רומני קונה חפיסת סיגריות ופחית גדולה של בירה זולה. פחי זבל שחורים וירוקים עולים על גדותיהם בחום הקיץ, סביבם חבורת חתולי רחוב רזים וערניים. בחורה צעירה, חשופת כתפיים, במכנסיים קצרצרים וכפכפי עץ, מחזיקה בידה רצועה ארוכה שמחוברת לכלב חום, דמוי נקניקיה, קטן, קצוץ אוזניים וצווחני, חולפת על פני קשישה מפוזרת מבט בשמלת סבתא פרחונית כחולה ורחבה, לרגליה גרבי ניילון שמוטות, המסתייעת במקל הליכה ובמטפל פיליפיני רך קול ואדיש.

ובסוף הרחוב, הים.

מתי יהיה סוף לגלות?

מספרים על איכר שהיה יוצא כל בוקר, עם זריחת החמה, לעבוד בשדה, כל בוקר, קיץ, חורף, סתיו, אביב, כל בוקר, גשם, רוח, שרב, שיטפון, סופות חול או פקקים באיילון, כל בוקר, התאומים נופלים, הבורסה גואה, השלטון מתחלף, המלך נרה, כל בוקר, כל בוקר. וכל ערב, עם שקיעת החמה, היה חוזר לביתו, כל ערב, ושוב פקקים באיילון, וברדיו עוד שיר חידלון, חוזר לביתו, סועד את פת הערבית מתוך המיקרו, כל ערב, קורא העיתון, בטלוויזיה חדשות, התאומים נבנים מחדש, הבורסה נופלת, השלטון מתייצב ושוב יש מלך, כל ערב, כל ערב.

בוקר אחד, והיה זה בוקר ככל הבקרים, קריר מעט מהרגיל (כך לפחות אמרו בתחזית) יצא האיכר את ביתו ולא חזר. השעון המעורר צלצל, האשה התהפכה במיטה, הילדים עוד ישנו, השיניים הצתחצחו, פועלי הזבל כבר עברו, הפעם השכנים לא צעקו, זוּ על זה וזה על זוּ. שתה את הקפה, שטף את הכוס ואת הכפית גם, ניגב את השיש, ארז את ארוחת הבוקר, יצא לשדה, ובעודו הולך בדרך שאל את עצמו מה יהיה, אם יום אחד, יום רגיל, יום ככל הימים, השמש לא תזרח. ולאן היא הולכת, השמש, בסוף היום, כשהוא חוזר לביתו, ומדליק את הטלוויזיה לראות את המשחק של מכבי, והילדים רוצים לראות "הופּ" והאישה חדשות, והשכנים לא רוצים לראות כלום, כי מי בעצם מכיר אותם, "שלום שלום" במדרגות, שלושים ושתיים דירות, שמונה חניות, שתי מעליות, אינטרקום אחד, ולידו שלט בצבע זית – מי לא שילם לועד הבית? לאן הולכת השמש בסוף היום? חייב היה לדעת. לא יכול היה אחרת. וערב אחד, וזה היה יכול להיות כל ערב, אולי אפילו הערב, החליט לצעוד בעקבות השמש, ולא שב.

ובמקום שבו שוקעת השמש, הים.

כולם עוצרים את הנשימה

כשהיינו ילדים, וזה לא היה מזמן, היינו משחקים בלעצור את הנשימה בים או בבריכה. היינו לוקחים הרבה אוייר, המון אוויר, כמה שיותר אוויר, את כל האוויר – וצוללים. עמוק. צוללים עמוק, והבועות שורקות החוצה בדממה מבעד לשפתיים החשוקות, והעיניים שורפות ולא רואים כלום והכל מטושטש כל כך, ושקט, כל כך שקט, שאפשר להשאר שם לנצח, ופתאום נגמר האוויר, וצריך לעלות, ולוחץ בחזה, ואין אוויר, ואין אוויר, אוויר, אוויר… ובלוּפּ! – הראש עולה מחוץ למים, ושוב רואים את השמש, וילדים צועקים, ורשת ג' עושה לכם את הקיץ, ארטיק-קרטיב-שוקולד-בננה, ארטיק-קרטיב-שוקולד-לימון, ויש אוויר, הרבה אוויר, אוויר לנשימה.

ובמקום שבו נגמרים השמיים, הים.

ומחכים להתגלות

קניון באר שבע, יום שישי לפני הצהריים, בחוץ שמש בוהקת חורכת את רחובותיה של העיר הלא יפה והדהויה, עיר של חול בצבע חול, ולאן שלא תפנה המדבר אורב מעבר לפינה, אז כדאי שתימנע. באמצע הקניון, בקומה השניה, ליד חנות הספרים הגדולה והריקה, בדיוק מעל השווארמה של כוכב הכדורגל של העונה שעברה, במה לא גדולה, תפאורה זולה, אמא אוחזת ביד בנה, שרוצה להיוולד מחדש, והפעם לא על פני האדמה, בעיר העייפה, אלא בשמיים, אם לא ממש אז לפחות בערוץ שתיים, שם יש כבר כוכב, ואפילו שניים. עשרות ילדים כמוהו, לבושים בגדי כלה, שנקנו בחנות שמול הבמה, אולי לבר מצווה, או לחתונה שנערכה לאחרונה, ממתינים להופעה. ערב שבת, חיילים מאובקים, קצוצי שיער וגלויי פנים, שותים קפה קר וממתינים לרכבת הבאה שתיקח אותם, אולי לחיפה, ואולי למזרח, ואולי לעגלות של חיימקה בארץ הקניונים של ויסקונסין, מוכרים חיקויים של בשמים מפורסמים לנשים אמריקאיות עבות בשר ונטולות שם.

ובמקום שבו אין ים, הים.

הגאולה בדמות אישה - מריה מגדלנה - Jean Jacques Henner

הגאולה בדמות אישה - מריה מגדלנה - Jean Jacques Henner

מתי היא תבוא? מתי היא תבוא?

מתי היא תבוא, הגאולה בדמות אישה, מתי היא תבוא, כל הפנים וכל השמות שבעולם, מתי היא תבוא, ותחבק אותנו חיבוק עייף ופשוט, כמו אימא סוחבת סל קניות במעלה המדרגות ביום חם, מנגבת את מצחה במטפחת הכהה העוטפת את שערה, מתי היא תבוא, השכינה בדמות שכנה, יושבת לידינו במונית השרות ומושיטה יד להעביר את שטרי הכסף, מתי היא תבוא, באותו רגע רך עד אין קץ של בדידותו של מי יודע שלבדידותו אין שום משמעות, מתי היא תבוא, ותניח את ידה המנחמת על כתפיינו היגעות, לא בית אלא עוד תחנה במסע, ואולי תשבו שניה, לאן אתם כל כך ממהרים, כבר לא רואים אתכם כמו פעם, אני כבר שמה קומקום, ונשתה שוב את אותו התה המתוק של ילדותנו, ואולי נמצא אותה יום אחת, מוטלת על חוף הים, תיבת זכוכית צבעונית וסדוקה, שנסחפה אל החוף, בשוך הסערה.

[דויד ברק. יוני 2004, ואולי 2005]