ארכיון פוסטים עם התג "ישוע"

בנפשך אמצא מרפא

יום רביעי, 1 באפריל, 2009
המלך הפורטוגזי סבסטיאן, שמת בשדה הקרב במרוקו בגיל 24, וממתינים לשובו. פולחנו נמשך עד עצם היום הזה, בעיקר בברזיל

המלך הפורטוגזי סבסטיאן. הוא עוד ישוב?

הרעיון המשיחי עובר כחוט השני בחוויה הדתית לדורותיה, ואולי כדאי להקדים ולשאול – מדוע? הרי החשיבה הדתית כשלעצמה איננה מחייבת את קיומה של תפיסה משיחית. עצם ההכרה בקיומו של האל אין פירושה שקיימת בהכרח נחיצותה של גאולה, שהיא תנאי מקדים לתפיסה משיחית כלשהי. לכאורה יכול היה אלוהים לברוא את העולם, ואף להמשיך להשגיח עליו באופן רציף ותקין, מבלי להידרש בסופו של דבר לאיזו טרנספורמציה גואלת, לפעולה של שינוי. העולם יכול היה פשוט להמשיך ולנהוג כמנהגו. אם כך, מדוע אנחנו נדרשים לקיומם של הגאולה ושל המשיח?

לפי הבנתי, בבסיסה של תפיסת הגאולה עומד הצורך להתמודד עם דבר קיומו של המוות. מנקודת מבט קיומית, האמת העירומה בדבר סופם הבלתי נמנע של החיים היא קשה מנשוא, ונפש האדם צרה מלהכילה. ואם המוות, וכל צורות הסבל האחרות הנובעות ממנו, הוא העובדה הקיומית המרכזית ממנה נגזר הכול, הרי שלעניין המוות חייב להימצא פתרון. לא די לנו בכך שאלוהים ברא את העולם ומשגיח על קיומו – ואם נרצה להאמין בהשגחה פרטית, גם על קיומנו; לשאלה הגדולה של המוות מבקשים אנו מענה, ברמה האישית והכללית כאחת.

ברמה האישית, המענה העיקרי שניתן בחשיבה הדתית לעניין המוות הוא רעיון גלגול הנשמות. אם הנשמה אכן מתגלגלת הלאה עם סיום חיינו, הרי שהיא נצחית, ובכך מפרה את הכלל הגדול והמאיים ביותר של המוות – סופיותו. רעיון גלגול הנשמות מרכך את ההתמודדות עם המוות האישי ועם ידיעת דבר מותנו העתידי. יש בכך משום נחמה שאין לזלזל בחשיבותה, ואין פלא שרעיון גלגול הנשמות תופס מקום מרכזי בתרבויות רבות. עם זאת, כדאי לשים לב גם לסכנות הנשקפות מתפיסה המאפשרת לנו להירדם בחיים האלה לטובת החיים הבאים, בעוד שעון החול של חיינו הולך ואוזל. כך הופכת גלולת ההרגעה של גלגול הנשמות לגלולת השינה של אלה אשר, כפי שכינה זאת רבי נחמן מברסלב, "ישנים את חייהם".

רעיון גלגול הנשמות מרכך את ההתמודדות עם החידה הגדולה של המוות ברמה האישית, אך עדיין אין די בו כדי להתמודד עם דבר מותו האפשרי של העולם כולו. עם גילויה של האנרגיה הגרעינית ובעקבות הטלתה של פצצת האטום על הירושימה, המצוקה הרוחנית הנוגעת לאפשרות הגעתו של העולם לקיצו רק החריפה. במידה רבה מסבירה המצוקה הרוחנית של העידן הגרעיני את המהפכה הרוחנית של שנות השישים, כאשר הדור הראשון של הילדים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה הגיע לפרקו, ואולי גם את מהפכת הניו-אייג' שבאה בעקבותיה, אשר רעיונות של גאולה אישית וכללית שלובים בה על ימין ועל שמאל. אך האם ישנו רעיון אשר שוזר יחד את ההצלה האישית מאימת המוות עם גאולתו של העולם מגורל של כליה? כיצד אפשר לחבר בין השניים?

זאוס ניצל מציפורניו של כרונוס. רמברנדט

זאוס ניצל מציפורניו של כרונוס. רמברנדט

ההאנשה של הגאולה

בתרבויות קדומות רבות מילאו האלים את התפקיד המקשר בין האדם לבין האלוהות המופשטת. האלים היו בעלי מאפיינים אנושיים – החל בדמותם החיצונית, דרך סיפור חייהם וכלה באופיים. כך למשל זאוס, אל מרכזי בפנתיאון היווני, היה טיפוס אנושי להפליא בזעמו, בעלילות תשוקותיו ובקנאת נשותיו. סיפור המיתוס בו זאוס ניצל בתחבולה מזעם אביו כרונוס, ובסופו של דבר הורג אותו ומונע ממנו להמשיך ולבלוע את התינוקות שיולדות לו אשתו ריה, הוא למעשה סיפור גאולה מן המוות המשלב יחד את האישי ואת הכללי. ברמה האישית הוא מייצג את ההינצלות של זאוס עצמו מהגורל האנושי של המוות, וברמה הכללית – את סיום שלטונו של כרונוס, הוא שבתאי, אל המוות והזמן.

בהמשך, עם המעבר מריבוי האלילים הפגאני אל תפיסה מונותיאיסטית מובהקת, איבדו האלים את מקומם כמתווכים בין האלוהות שהיא הכול לבין האדם המתכלה. את הרִיק שנוצר צריך היה למלא, ואת מקומם של האלים שאבדו לבלי שוב תפס המשיח. אין זה מקרה, אם כך, שהמעבר לאמונה באל אחד בעולם היווני-רומי התבצע בתיווכה של דת מבוססת משיח בדמותה של הנצרות, ולא של דת מונותיאיסטית "קלאסית" כמו היהדות או בהמשך – האיסלאם. אפשר לראות בכך את תחילת תהליך ההורדה של הגאולה מהשמיים אל הארץ, מדמות אל גואל לדמות שהיא, לפחות בחלקה, בת אנוש. המשיח הנוצרי מייצג באופן ייחודי את השילוב בין הגאולה האישית לבין גאולת הכלל בסוגיית המוות: הוא לוקח על עצמו את המוות האישי, וגם – במותו הוא גואל את הכלל. כך הוא מצליח לצוד את שתי ציפורי הפחד הקיומי במכה אחת: מצד אחד, בהיותו לפחות במידה מסוימת בן אנוש, מותו האישי מאפשר לנו "גאולה של הזדהות", אליה נתייחס בהמשך. מהצד השני, במותו הוא מציל את העולם וגואל אותנו מפחד הכליה של העולם כולו.

ישוע הנוצרי. משורה ישחרר רק המוות?

ישוע הנוצרי. משורה ישחרר רק המוות?

גאולה של הזדהות

מהי אותה "גאולה של הזדהות"? ברמה הפסיכולוגית יש כאן תהליך מורכב, שקשור לאותו רכיב בנפש המחפש לצאת מתוך הגבולות הצרים של האני הפרטי. הרצון הזה מוכר לנו גם מעולמה של האהבה, והוא הבסיס לחוויה הדתית, הנדרשת להכיר במשהו שהוא מעבר לקיום העצמי. אם כך, הנפש מחפשת לשחרר את עצמה מעצמה, מסופיותה ומפחדיה, והיא מעתיקה את עצמה בפעולה של הזדהות אל אובייקט אשר חיצוני לה. בעולם הנוצרי, העתקה של נפש המאמין אל דמותו של ישו מאפשרת לו לחוות בה בעת את הנצחיות האלוהית של ישו ואת סופיותו האנושיות. חשוב להבין – כדי לאפשר את תהליך ההזדהות חייב להתקיים דמיון. זה סוד כישלונו של המונותיאיזם המופשט, וסוד המשך קיומו של הרכיב המשיחי באמונת הייחוד. ואם אכן הדמיון לאנושי הוא כה מרכזי, כדאי לשים לב לדמויות של המשיחים שהתפתחו ולמאפייניהן.

אם כך, מהם מאפייני דמותו של המשיח המאפשרים לנו "גאולה של הזדהות"? הגלריה של המשיחיות רצופה דמויות מרתקות – יושבי עמודים, שוכני מערות, מקובלים ובעלי סודות. ההיסטוריה היהודית שזורה בעלילותיהם של משיחים שונים בעלי סיפורים מרתקים, כדוגמת שלמה מולכו ודוד הראובני, וגם דמויות מפתח כמו הבעל-שם-טוב ורבי נחמן מברסלב היה להן עניין עם העניין המשיחי. חלקם פעלו בסתר או במרחב הדתי-אמוני, וחלקם ניסו כוחם בגאולה פוליטית. עם זאת, אפשר להבחין בכמה קווי דמיון במאפייני האישיות שלהם ובעולמם האנושי.

ברמה של ההזדהות הנפשית, אפשר להבחין בשני דפוסים עיקריים של משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. לפי המסורת, משיח בן יוסף מקדים את בואו של משיח בן דוד ונהרג בשירותו. כאן המקום לחזור לדמויות המקראיות המקוריות של יוסף ודוד. במסורת היהודית יוסף מייצג את זה שאינו חוטא לעולם, עד כדי כך שלפי המדרש בסיום פגישתו עם אשת פוטיפר הוא איננו נכנע לתשוקתו, אף שזרע מתחיל לזרום החוצה דרך קצות ציפורניו. זוהי דמותו הקלאסית של הצדיק, שנמצא מעבר למגבלות של בן האנוש הרגיל ולרמת הנפש, וההזדהות עמו קשה עד מאוד – אף שהיא מעוררת לפעולה של שיפור עצמי, היא עלולה גם לעורר רגשות אשם ופגימות אישית. מנגד, דוד המלך הוא בדיוק הדוגמה למי שאיננו מצליח להתעלות מעבר לקיום בנפש ובגוף. מלבד חולשתו לנשים הרי גם נפשו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר תהילים, מלאה ייסורים, ספקות ופגמים. אם כך, כיצד משפיעים ארכיטיפים אלה על הדמויות המשיחיות השונות בהיסטוריה של היהדות?

אחד המשיחים שמרבים לייחס לו את דמותו של משיח בן יוסף הוא כמובן ישוע הנוצרי. יש לכך כמה סימוכין – בין השאר היות שם אביו יוסף והעובדה שהוא נהרג בסופו של דבר. רגש הטינה והאשמה הנובע מההזדהות עם דמותו של ישו כפי שהתפתחה במסורת הנוצרית המערבית, הוא לדעת הוגים כמו ניטשה וקירקגור אחד המאפיינים המרכזיים של תרבות המערב, אם לא המרכזי שבהם. ישוע הנוצרי מעמיד אות ומופת להתנהגות אנושית שאדם איננו יכול לעמוד בה, ולעולם הוא ייוותר, ברמה הרוחנית, בתחושת מחסור. לכן גם הרבתה להתפתח בנצרות תרבות של מנזרים והתרחקות מהבלי העולם הזה, כי הגאולה איננה נמצאת במישור של האנושי, וההזדהות עם ישו תובעת התרחקות. כדי להידמות למשיח על המאמין לעשות את הבלתי אפשרי, ולכן הוא לעולם נשאר בלתי מושג. גאולה של הזדהות דרך דמותו של ישו נמצאת מחוץ למרחב של הנפש וקרובה תמיד אל המוות, כי הדרך היחידה להיגאל באופן מוחלט היא למות כמוהו על הצלב. ייתכן שיש בכך משום סעד רוחני למי שנמצא על ערש דווי, וייתכן שיש בכך להקל על פחד המוות הקיומי, אך באופן עמוק יותר, ולתחושתי בלבד – אין בכך בחירה בחיים, אלא במוות.

שבתאי צבי והמאמינים. תחריט מהמאה ה-17

שבתאי צבי והמאמינים. תחריט מהמאה ה-17

המשיח השרוט

מול דמותו של ישוע הנוצרי, ואם נשים לרגע בצד את שאלת הצלחת הגאולה הראויה לדיון נפרד, אפשר להעמיד את שבתאי צבי כאחד המועמדים לדמות משיח בן דוד. ראשית, הוא איננו נהרג, אלא דווקא בוחר בחיים, ובמעמד בו היה יכול להיהפך לעוד אחד בשורה הארוכה של הרוגי מלכות, הוא מעדיף להתאסלם מאשר שייפרד ראשו מגופו. יתר על כן, ואולי חשוב אף יותר – שבתאי צבי הוא המשיח ה"שרוט". בין אם מקבלים את הניתוח הפסיכואנליטי של גרשום שלום בדבר היותו מאני-דיפרסי או את הניתוח הפסיכו-סקסואלי של אלי שי לגבי הפגיעות המיניות שסבל בצעירותו – אי אפשר להתעלם מהיותו אנושי עד מאוד. שבתאי צבי הוא, כדברי ניטשה, "אנושי, אנושי מדי". מחד זהו סוד כישלונו הבלתי נמנע, אך מנגד זהו דווקא סוד כוחו, כי היותו כה אנושי מאפשר למאמין לבצע באמצעותו "גאולה של הזדהות". שבתאי צבי איננו נגאל מהקיום ברמת הגוף והנפש, והמאמין יכול למצוא נחמה לא בהתעלות מעל קיומו הנפשי, אלא דווקא בתוך נפשו של המשיח, בבחינת – בנפשך אמצא מרפא.

הגאולה בתוך הנפש מהווה קריאת תיגר על תפיסות רבות שרואות את הגאולה כשחרור של האגו והתעלות מעל האני. התורה השבתאית היא תורה רוחנית מורכבת, והיא נתונה לפרשנויות רבות. טענתי היא כי ביסודה, השבתאות היא תפיסה בעלת מאפיינים המתנגדים להתעלות ולגאולה מחוץ לחיים ולעולם. בעניין זה אני נסמך על טענתו של ליבס, הרואה בשבתאות תורה של גנוזיס-הפוך. לפי תפיסה זו, הכוח המתעלה מעל הגוף והנפש, אותו כוח שיוצא מהעולם ומטייל בעולמות עליונים, הוא בעצם כוח שלילי. אם כך, הנכונות להשתחרר מהניסיון לגאולה דרך העליונים היא-היא הגאולה עצמה, המתרחשת תמיד בתחתונים. ברמה של הנפש פירושו של דבר שהגאולה איננה פריה של התעלות מעל הנפש אלא של השלמה וקבלה גמורה של חסרונותיה ופגמיה. לכן, ובאופן פרדוקסלי, ככל שנפשו של האדם אפופה יותר בקשיים ובמצוקות, כך הוא מתאים יותר להיות המשיח הגואל. גדולתו של שבתאי צבי במובן זה הייתה יכולתו להכיל בתוכו את כל פגעי הנפש ולא להתפתות לגאולה טרנסצנדנטית, אלא לגאולה בתוך הגוף והנפש, כאן באדמה.

[דויד ברק, מרץ 2009. כותרת המאמר לקוחה משירה של דין-דין אביב, "אף לא מילה"]

איה סופיה

יום שישי, 13 במרץ, 2009

איה סופיה

איה סופיה. איה מקום כבודה?

הייתי ראשון הנכנסים לאיה סופיה באותו בוקר. שישה היו לפני בתור, אך ארבעה עצרו להצטלם ושניים התעכבו בקופה, ואני אצתי רצתי קדימה, ונדמה שאף פתחתי בכוחות עצמי את השערים הגדולים בכניסה אל הכנסייה (והרי זה לא ייתכן). קרירות של בוקר אפפה את החלל שנפער מולי. במבט ראשון – אכזבה. במרכז הכנסייה הענקית מיתמרים פיגומים מכוערים ומעלית רועשת עולה בהם, מסירה את הצעיף מאשליית המקום הקדום, הזמן האחר. הזוהי אותה איה סופיה, ששליטים ביזנטים עטורי ניצחון הוכתרו בה, רק כדי לשוב שפלי ברך ומובסים להסתתר במעמקיה? לאחר הכיבוש העותמני הוסבה למסגד. ארבעה מינרטים זקופים מעטרים את שיפוליה, וארבעה מגיני ענק, מכוסים אותיות ערביות בקליגרפיה מרהיבה אך צעקנית, מקשטים את עמודיה הפנימיים. מה לעבר המהודר ולפיר המתכת, לרעש הפועלים, לקולות השאיפה והנשיפה של הציוד הפנאומטי. איֵה מקום כבודה?

אחרי שהנשימה חוזרת לעצמה והגוף מתרגל לעוצמתו של החלל, משהו נרגע בי ואני מתחיל לחוש את רוחו של המקום. במקום שבו דורכות רגלי עמדו לפני זמן כה רב אנשים בשר ודם, גופים מיוזעים, נעליים כבדות, בוץ, הבל פה, רוק, מחשבות, הפרשות אחרות. מה הרגישו כאשר נשאו עיניהם אל כיפת הענק החופה על הכול? מה היו מחשבותיהם? האם חשבו על אלוהים, על פרנסה? על החיים ועל המוות, הקור והמחלות, היין, התבואה, אבק הדרכים, החום, הפריחה, הכאב והכמישה, הגעגוע לגוף אישה, העונג, הדחייה? אני מרגיש שאט-אט משתלטת על ראשי עננה, בלי מקום ובלי זמן, ואני נדחף על ידי כוח קדום שעולה מסביבי ומתוכי, ומכוון את צעדי – לאן לא אדע.

אני מתחיל להסתובב במעגל גדול בחלל הקומה התחתונה, ובפינה הדרום מערבית מתגלה לפני מתלול אבן המוליך כלפי מעלה. אני עולה בו. הוא מסתיים בקיר, פונה שמאלה ואחורה, וממשיך לטפס מעלה, ואני איתו. הרצפה רצפת אבן גסה. המעבר רחב, ונראה שאפשר היה להוליך בו גם סוסים או בני בקר. אני מרגיש נדחף על ידי ההמונים שצעדו כאן לפני, נדחסים מעלה בדרכם אל התפילה. המתלול עולה ועולה, שוב פנייה ושוב פנייה, והנה אני מוצא את עצמי בקומה העליונה, משקיף מטה אל הרצפה ההולכת ומתמלאת בתיירים נמרצים. הם רחוקים ממני כעת, וקולם נשמע לי מעומעם וזר.

אני נמצא לבדי במבואת אבן גדולה ורחבה. קרני אור אלכסוניות והססניות חודרות מבעד לחלונות קמורים הפעורים בקירות האבן. מימיני, בצדה האחר של המבואה, נגלים שברי פסיפסים גדולים והדורים, זוהרים באור זהב, מנצנצים-לא-מנצנצים, מזמינים אותי לבוא ונסוגים, מפתים ונעלמים. אני חוצה את רצפת האבן, מתקרב אליהם מהוסס ונפעם, נעמד מולם. האור מאיר את גבי ושוטף את פניהם, מכה אותם ואותי בסנוורים.

ישוע. פסיפס על קירות איה סופיה.

ישוע. פסיפס על קירות איה סופיה.

על דוד המלך נאמר שמעולם לא עבד עבודה זרה. כצוק איתן עמד מול מקטירי הבמות ועובדי הבעל והעשתורת, מניף חרבו מול פולחן הדמות. אך האדם הרי נברא בצלם – כה מושכת הקרבה, כה דק הגבול, כה רב הפיתוי (ולפיתויי גוף אחרים הן ידע דוד להיכנע). משכבר טענתי שאינני מבין את עבודת האדם בדמותו של ישוע – הגוף המדמם, העיניים הנבונות, דקוּת הגו. בסתר לבי אף בזתי לה בגאווה של בעל ידיעה. והנה אני מוצא עצמי כורע ברך מול הדמות הקורנת, ומברך. הנהרה על פניו, הרצון להיות פתאום קרוב אליו, לחסות תחת מבטו החומל, להסתתר תחת כנפיו, להצטופף עם מאמיניו, להתגפף בגופו ולאכול את לחם חיותו. הכנעה, נפילת אפיים. קמתי מזועזע, שואל את עצמי אם איבדתי את מקומי בעולם הבא. יצאתי החוצה, כמעט בריצה, מפלס את דרכי בעד המוני האדם והמצלמה. התיישבתי בבית הקפה שבחצר, הזמנתי תה, ולא העזתי לשוב ולהיכנס.

אלי, אלי, למה עזבתיך?