ארכיון פוסטים עם התג "פאבלו פיקאסו"

בגנות האיזון

יום שני, 16 במרץ, 2009
פאבלו פיקאסו. האדם המאוזן כאידאל?

פאבלו פיקאסו. האדם המאוזן כאידאל?

רבות כבר דובר ונכתב בזכות האיזון. האיזון הוא האידיאל המרכזי וגולת הכותרת של תורות רוחניות רבות, שאיפת השאיפות של המטפל והמטופל – מעשה המשיח ממש. אכן, מתוך הסערות והתמורות של נשמה רגישה, המתמודדת עם הכאוטיות של העולם, השגה של  בסיס יציב להתנהלות הנפש והרוח היא שאיפה בריאה. ההשקטה הרגשית ופתיחת הפרספקטיבות של ההתבוננות הרוחנית מכניסים סדר וארגון, מפחיתים חרדות ופותחים את האדם לסוג מסוים של חווית נשגבוּת. עם זאת, אינני יכול לחמוק מהשאלה – האם זו באמת התחנה הסופית של ההתפתחות הרוחנית? האם האדם המאוזן הוא אכן האידיאל הרוחני הרצוי? או שמא הגולם של האיזון קם על יוצרו?

בואו ננסה להתבונן בדברים מזוית אחרת. מנקודת מבט חלופית זו, מה שמסתתר מאחורי השאיפה לאיזון הוא הרצון הסמוי להפסיק סופסוף את מירוץ הסחרחרה המטורף של החיים, ולמצוא מקלט מחוץ להם. אם חושבים על כך, המוות הוא מקום מאוזן להפליא: כמו הקו הרציף והצפצוף האחיד המבשרים על מותו של החולה בסדרות הטלוויזיה, המוות מבשר את הנקודה שבה כבר לא יהיו בנו דילוגי קצוות, מאבקי כוח, התגברות עצמית, דחפים, שאיפות ויצרים. אנחנו הרי חווים איזון כחוסר רעש, והמוות – אין ספק – הוא דומם להפליא. המוות מיישר את כל ההדורים, מחליק לבטים ופותר באופן נפלא ופשוט את ההתמודדות עם האגו. לכן, תורתם של מורים רוחניים שכבר הלכו לעולמם לעולם תהיה "מאוזנת" יותר, כי הם כבר לא יכולים להפתיע אותנו עם תפנית חדשה בעלילה הפתלתלה של תורתם או של חייהם.

החיסרון המרכזי של האיזון הוא שמרגע שמצאנו אותו, אנחנו מפחדים לאבד אותו, וכל מי שמצביע על אלטרנטיבה או מטלטל את הקיום שלנו נתפס כאיום על הסדר הפנימי. האיזון שואף מעצם הגדרתו אל הסטטי, ולכן הוא מתקבע. כך נהיה האיזון לסם הרגעה, המשכר אותנו בניחוח הביטחון שהוא משרה, אך מונע מאיתנו להסתכן ולחקור את הגבולות של עצמנו ושל החיים. פועל יוצא הוא שהאדם המאוזן נהיה פסיבי, ומתהלך על בוהנות כדי לא להעיר את השדים שלו עצמו. כך הוא הופך לאדם הנמנע, המסתייג מן העולם, שעלול להפתיע אותו ולאיים על יציבותו המדומה. באופן סמוי, יש כאן השפעה של הלך הרוח הפסיכולוגי הכללי של התרבות  המערבית, הרואה בתפקוד הבלתי מופרע את המצב הרצוי של האדם.

כאן המקום לשאול  האם ישנן חלופות רוחניות לדמותו של האדם המאוזן? לפי הבנתי, המודל האלטרנטיבי לאדם המאוזן הוא האמן, איש הקצוות והניגודים. האמן איננו שואף אל האיזון, אלא להפך – אל חוויית הקצה, אל המיצוי והזיקוק הטהורים והקיצוניים ביותר של החוויה. אמן הרוח, ולא האדם המאוזן, הוא זה שפורץ דרכים חדשות אל החוויה הרוחנית ואל הקדושה, ויש לכך משמעות רוחנית העומדת בפני עצמה. בתורת החסידות למשל מכונים החסידים "שוכני קצוות". אין זהו כורח הנסיבות – מאחורי זה עומדת התפיסה שאלוהים והאדם באמת רוצים לפגוש זה את זה בשתי הקצוות של הסקאלה, בטוב וגם ברע, באור וגם בחושך. לכן, בבואנו להעמיד את האמן היוצר כאלטרנטיבה רוחנית אמיתית לאדם המאוזן, עלינו לשאול את עצמנו – האם האיזון שלי אכן משרת אותי? או שמא זוהי רק מסכה המעכבת את היכולת שלי ליצור ולפרוץ דרך חדשה בעולם?

[דויד ברק. עיבוד מתוך "אור ואהבה, לא תודה", התפרסם באנ.אר.ג'י מעריב, 21/3/2008]