ארכיון פוסטים עם התג "רוסיו"

זוכרנו לחיים

יום שבת, 21 בפברואר, 2009

נאזים חיכמת

נאזים חיכמת

מכל הערים בעולם רק לשתיים אני מתגעגע, אף שבעיני רוחי אינן אלא אחת. הזיכרון דבר מופלא הוא וממילא הכול בדיה. בדמיוני נהר הט'זו נשפך אל מיצרי הבוספורוס, כמרים דומיניקנים חמורי סבר חוצים את גשר גלטה בדרכם למדורות האינקוויזיציה, דרווישים סוּפים עזי מבט מחוללים עם ילדות אנוסים רכות כמשי, ופרננדו פסואה ונאזים חיכמת לוגמים יחד כוסיות קטנות של קפה שחור וערק, בבתי קפה שטופי ענן ושמש. אגם הזיכרון אינו מסרב אף לא לאחד מפלגי הדמיון.

ליסבון, להפתעתי, איננה עיר יפה. אנשיה כהי בגדים ודהויי מבט. תחנת הרכבת קטנה וקרתנית, דחוסה בשוליה של כיכר שהיתה בעבר הומה. בדוכני הרוכלים הניצבים בצמתי הרחובות נמכרים ערמונים צלויים, ארוזים בחרוטי נייר ממדריך הטלפונים המקומי. ריח אפרורי נישא באוויר, מלווה בתמרות עשן צמריריות המתמרות מעל הדוכנים. המכוניות מיושנות, גמלוניות. השפה נעימה אך איננה מתנגנת, ונדמה שהמשפטים מתמהמהים לפתע, אובדי דרך, ונמשכים לתוך שתיקה של השלמה. בין צליליו של דיבור שקט וחסכני נחשף קולם של גלי הים, הפורצים אל שפכו של נהר הט'זו, מסתערים ונסוגים, מאירים ונמוגים כשמי כוכב.

רוכלי המלונות מצטופפים על רציץ הרכבת, ומציגים את מרכולתם, מניפים ספרי תמונות צבעוניים המזכירים לי אלבומי ילדות. מנהגיהם נטולים גינוני התרפסות ועורמה האופיינים לכרישי התיירים, והם עושים מלאכתם באדישות, כמו דייגים המטילים רשתם במפרצים דלילי דגה. אני נעתר לפונה הראשון, שמבטיח לי אכסניה במיקום מרכזי. אני מצטרף למטיילים הנוספים שנתפסו בחכה, ואנו מצטופפים יחד ברכב המסחרי המאורך, המשתלב כמעשה שגרה בתנועת הבוקר של העיר. אני מביט מבעד לחלונות הרכב ברחובות ובאנשים החולפים לנגד עיני. הכול מוכר להפליא. תחושת האכזבה הזאת: המטען ההיסטורי והספרותי העשיר, תיאורי הנוף והגוונים, עוצם הציפייה – ומנגד מציאות יומיום אפרורית ודהויה.

עם הגיענו לבית האכסניה, אני מתמקם בקיתון הצר שהוקצה לי בקומה הרביעית. הבניין נטול המעלית מרושת במשרדים המסתתרים מאחורי דלתות עץ חומות, צבועות ברישול. הדלתות שונות זו מזו, משובצות בשלטים רופפים, ואני מנסה לנחש לפי אורך השמות וקיצורי התיבות אם רופא או רואה חשבון, סוכן ביטוח או עורך דין. בימים הספורים בהם שהיתי באכסניה לא ראיתי איש נכנס או יוצא בדלתות הסגורות תמיד. בעיני רוחי ראיתי מאחוריהן מנהלים מגולחים למשעי, לבושים בהידור וזריזים כצלופחים, מזכירות עייפות אך חרוצות נוטלות שאיפות עשן חפוזות מסיגריה דקיקות וארוכות, ופועלי ניקיון עמלניים אצים לאסוף כוסות נייר וליבות תפוחים, הגודשים את פחי המתכת הכסופים. אך לא כך פני הדברים. הכול שרוי היה בתרדמת, ונדמה שהעיר כולה שבויה בקסמו של כישוף עתיק יומין, נאבקת להשתחרר מעולו של גורל הרה אסון וכבד משקל.

כהרגלי אני ממהר להניח את הדברים ולצאת לתור את הסביבה הקרובה לאכסניה, לחוש את רוחו ואת ריחו של המקום החדש. הימים ימי חורף, אך קרני השמש בוקעות לפרקים מבעד לעננים. בשעות הבוקר העיר קרה עדיין, וזרנוקים של הבל פה נשלחים מפיותיהם של הולכי הרגל כמו לשונות של אש. אני צועד במורד הרחוב, במדרכות הרחבות, פונה שמאלה, ושוב שמאלה. תנועת המכוניות ערה, וניכר שזהו אחד הרחובות הראשיים של העיר. אני מבחין בפיר כניסה תת קרקעי, וממהר לחמוק מהרוח הקרה ולצלול לתוכו. מתברר שזהו מעבר לרכבת התחתית. התאורה דלוחה כמו תחתית של מאפרה. אינני יודע היכן אני נמצא, אבל אני חורט בזכרוני את סימני הדרך שיחזירוני בשלום לחוף המבטחים של האכסניה. אני יורד במדרגות הדהויות, חולף מתחת לכביש הסואן, ושב ועולה במדרגות מעברו השני.

אני מביט סביבי. מולי כיכר רחבת ידיים, מרוצפת לבן, חצוייה ומסותתת לרוחבה בשני נתיבי קרונועים חשמליים. מעברה השני נשקפים בניינים רחבי ידיים, גם הם לבנים. המראה מפתיע- מזיגה של ארמונות איטלקיים ובנייני ממשל אמריקאיים. נראה שהבניינים ריקים מאדם, ולא ניכרת בהם כל תנועה. הכיכר מנוקדת תחנות המתנה ודוכנים זעירים, המוכרים חטיפים, מטריות, עיתונים וגלויות לתיירים. עוברי אורח עטויי מעילים כהים וכבדים, ממתינים בחוסר מעש כמו ניצבים בסרט. נדמה לי שאנשים רבים מביטים בי, אם כי מן הסתם אין זה נכון. בכל זאת, משהו איננו כשורה. אני מרגיש שהייתי כאן בעבר, הכול נראה כל כך מוכר. אני מתקדם כמה צעדים ופונה לאחור, לציין את פתחו של המקום ממנו באתי, כדי שאוכל לשוב על עקבותי בעת מצוק. לפתע אני חש כאב חד בבית החזה. על השלט הכחול הנישא מעל פתחו של המעבר התת קרקעי כתובה מילה אחת׃ רוֹסיו.

כיכר רוסיו, ליסבון. תמונה משנת 1872

כיכר רוסיו, ליסבון. תמונה משנת 1872

רוסיו. בבת אחת צפים ועולים בי זכרונות קודרים ועמומים, מפלחים את לבי בערבוביה מהולה של כאב ופחד. אני חש כמו חיה שנלכדה בפנסי המשאית הכבדה של הגורל. רוסיו. השם המהדהד עם הניחוח האיטלקי, החושני כמעט, שמעטר את תיאורי ההרג בכתבי האינקוויזיציה הגותיים, הבשרניים. צועדים אל הכיכר עם שלטים על הצוואר. הכובעים המחודדים. הלטינית המהודרת. הכמרים המקריאים את פסקי הדין בקולות דקים. מדורות הענק הנישאות אל השמים. ריח הבשר. ההמונים הממתינים לליטרת הדם. צעקות. בכי. צחוק טרוף. שקט מתוח. קריאות העידוד של הקהל. למות בכיכר הזאת, תחת שמים מעוננים, הנידונים לאש הגיהנום של העולם הזה, מרחק נגיעה מסיפו הגואל של הים.

התחושה גופנית ממש. ראשי סחרחר עלי ואני מתמלא קבס, הלופת את כל גופי. נאחז בשארית כוחותי בסימני הדרך שטוויתי לי, אני שב אל האכסניה כאחוז שד. ריח הדגים המטגנים הנושר מארובות המסעדות מעורר בי אימה. הפרנויה, אותה הזיית אכזר של מטייל בודד, מתחילה לתת בי אותותיה. האם נדמה לי, או שהיה במבטו של פקיד הקבלה דבר מוזר? האם פתחו את דלת חדרי וחיטטו בחפציי? אני מכבה את האור, נועל את הדלת מבפנים ונשכב על המיטה בנעליים ובגדים. אוויר החדר דחוס ומעורר מחנק. מבעד לקירות הדקים נשמעים קולות החדרים האחרים, שיעול קטוע, אריזת תיקים, מלמולים ולחשים. אני נאחז בבטחון המדומה של החושך, מסדיר את נשימותיי, אוסף אוויר אל החור שנפער לו בחזי. לאחר כמה דקות אני מתרומם מהמיטה, פותח את הדלת, יורד במדרגות, ויוצא שוב החוצה אל העיר. אני צועד צעדים ספורים, נכנס לבית הקפה הראשון שאני רואה, ומבקש בספרדית רצוצה קפה אולה, מתעלם מהמלצרית וממבטה המשתאה.

בהמשך שהותי בעיר התחמקתי מן הכיכר, עוקף אותה בהיסוס כמו מאורת נחש, אך גם בעוברי בסמוך אליה יכולתי להרגיש את עוצמת המשיכה הדוממת והקודרת, כמו סירנה אפלה הקוראת לי בקולו של אורפאוס מפתחו של השאול. ביום עזיבתי, לאחר שארזתי את חפצי, החלטתי לרדת שוב לכיכר. לקחתי איתי את הסידור האדמדם שהסתתר בשוליו התפורים של תיקי. ירדתי במדרגות האכסניה, פניתי שמאלה ושוב שמאלה, ירדתי בפיר ועליתי מצידו השני, הבטתי שמאלה ואז ימינה, וצעדתי לתוך תוכה של הכיכר הלבנה. יונים אפרוריות ליקטו פירורים של לחם שהונח בשיפוליה של שורת תחנות הקרונוע. חיפשתי לי פינה ריקה מאדם, הרחק מטווח אוזן וממבטם של הנוסעים הממתינים בציפייה חסרת מעש, ושלפתי את הסידור מכיסי. הצמדתי את הספר לפני, חופנו בכפות ידי, והתחלתי לקרוא:

ברכות הבוקר
קדיש
פסוקי תהילים
וזוכרנו
זוכרנו לחיים