ארכיון פוסטים עם התג "שבתאי צבי"

בנפשך אמצא מרפא

יום רביעי, 1 באפריל, 2009
המלך הפורטוגזי סבסטיאן, שמת בשדה הקרב במרוקו בגיל 24, וממתינים לשובו. פולחנו נמשך עד עצם היום הזה, בעיקר בברזיל

המלך הפורטוגזי סבסטיאן. הוא עוד ישוב?

הרעיון המשיחי עובר כחוט השני בחוויה הדתית לדורותיה, ואולי כדאי להקדים ולשאול – מדוע? הרי החשיבה הדתית כשלעצמה איננה מחייבת את קיומה של תפיסה משיחית. עצם ההכרה בקיומו של האל אין פירושה שקיימת בהכרח נחיצותה של גאולה, שהיא תנאי מקדים לתפיסה משיחית כלשהי. לכאורה יכול היה אלוהים לברוא את העולם, ואף להמשיך להשגיח עליו באופן רציף ותקין, מבלי להידרש בסופו של דבר לאיזו טרנספורמציה גואלת, לפעולה של שינוי. העולם יכול היה פשוט להמשיך ולנהוג כמנהגו. אם כך, מדוע אנחנו נדרשים לקיומם של הגאולה ושל המשיח?

לפי הבנתי, בבסיסה של תפיסת הגאולה עומד הצורך להתמודד עם דבר קיומו של המוות. מנקודת מבט קיומית, האמת העירומה בדבר סופם הבלתי נמנע של החיים היא קשה מנשוא, ונפש האדם צרה מלהכילה. ואם המוות, וכל צורות הסבל האחרות הנובעות ממנו, הוא העובדה הקיומית המרכזית ממנה נגזר הכול, הרי שלעניין המוות חייב להימצא פתרון. לא די לנו בכך שאלוהים ברא את העולם ומשגיח על קיומו – ואם נרצה להאמין בהשגחה פרטית, גם על קיומנו; לשאלה הגדולה של המוות מבקשים אנו מענה, ברמה האישית והכללית כאחת.

ברמה האישית, המענה העיקרי שניתן בחשיבה הדתית לעניין המוות הוא רעיון גלגול הנשמות. אם הנשמה אכן מתגלגלת הלאה עם סיום חיינו, הרי שהיא נצחית, ובכך מפרה את הכלל הגדול והמאיים ביותר של המוות – סופיותו. רעיון גלגול הנשמות מרכך את ההתמודדות עם המוות האישי ועם ידיעת דבר מותנו העתידי. יש בכך משום נחמה שאין לזלזל בחשיבותה, ואין פלא שרעיון גלגול הנשמות תופס מקום מרכזי בתרבויות רבות. עם זאת, כדאי לשים לב גם לסכנות הנשקפות מתפיסה המאפשרת לנו להירדם בחיים האלה לטובת החיים הבאים, בעוד שעון החול של חיינו הולך ואוזל. כך הופכת גלולת ההרגעה של גלגול הנשמות לגלולת השינה של אלה אשר, כפי שכינה זאת רבי נחמן מברסלב, "ישנים את חייהם".

רעיון גלגול הנשמות מרכך את ההתמודדות עם החידה הגדולה של המוות ברמה האישית, אך עדיין אין די בו כדי להתמודד עם דבר מותו האפשרי של העולם כולו. עם גילויה של האנרגיה הגרעינית ובעקבות הטלתה של פצצת האטום על הירושימה, המצוקה הרוחנית הנוגעת לאפשרות הגעתו של העולם לקיצו רק החריפה. במידה רבה מסבירה המצוקה הרוחנית של העידן הגרעיני את המהפכה הרוחנית של שנות השישים, כאשר הדור הראשון של הילדים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה הגיע לפרקו, ואולי גם את מהפכת הניו-אייג' שבאה בעקבותיה, אשר רעיונות של גאולה אישית וכללית שלובים בה על ימין ועל שמאל. אך האם ישנו רעיון אשר שוזר יחד את ההצלה האישית מאימת המוות עם גאולתו של העולם מגורל של כליה? כיצד אפשר לחבר בין השניים?

זאוס ניצל מציפורניו של כרונוס. רמברנדט

זאוס ניצל מציפורניו של כרונוס. רמברנדט

ההאנשה של הגאולה

בתרבויות קדומות רבות מילאו האלים את התפקיד המקשר בין האדם לבין האלוהות המופשטת. האלים היו בעלי מאפיינים אנושיים – החל בדמותם החיצונית, דרך סיפור חייהם וכלה באופיים. כך למשל זאוס, אל מרכזי בפנתיאון היווני, היה טיפוס אנושי להפליא בזעמו, בעלילות תשוקותיו ובקנאת נשותיו. סיפור המיתוס בו זאוס ניצל בתחבולה מזעם אביו כרונוס, ובסופו של דבר הורג אותו ומונע ממנו להמשיך ולבלוע את התינוקות שיולדות לו אשתו ריה, הוא למעשה סיפור גאולה מן המוות המשלב יחד את האישי ואת הכללי. ברמה האישית הוא מייצג את ההינצלות של זאוס עצמו מהגורל האנושי של המוות, וברמה הכללית – את סיום שלטונו של כרונוס, הוא שבתאי, אל המוות והזמן.

בהמשך, עם המעבר מריבוי האלילים הפגאני אל תפיסה מונותיאיסטית מובהקת, איבדו האלים את מקומם כמתווכים בין האלוהות שהיא הכול לבין האדם המתכלה. את הרִיק שנוצר צריך היה למלא, ואת מקומם של האלים שאבדו לבלי שוב תפס המשיח. אין זה מקרה, אם כך, שהמעבר לאמונה באל אחד בעולם היווני-רומי התבצע בתיווכה של דת מבוססת משיח בדמותה של הנצרות, ולא של דת מונותיאיסטית "קלאסית" כמו היהדות או בהמשך – האיסלאם. אפשר לראות בכך את תחילת תהליך ההורדה של הגאולה מהשמיים אל הארץ, מדמות אל גואל לדמות שהיא, לפחות בחלקה, בת אנוש. המשיח הנוצרי מייצג באופן ייחודי את השילוב בין הגאולה האישית לבין גאולת הכלל בסוגיית המוות: הוא לוקח על עצמו את המוות האישי, וגם – במותו הוא גואל את הכלל. כך הוא מצליח לצוד את שתי ציפורי הפחד הקיומי במכה אחת: מצד אחד, בהיותו לפחות במידה מסוימת בן אנוש, מותו האישי מאפשר לנו "גאולה של הזדהות", אליה נתייחס בהמשך. מהצד השני, במותו הוא מציל את העולם וגואל אותנו מפחד הכליה של העולם כולו.

ישוע הנוצרי. משורה ישחרר רק המוות?

ישוע הנוצרי. משורה ישחרר רק המוות?

גאולה של הזדהות

מהי אותה "גאולה של הזדהות"? ברמה הפסיכולוגית יש כאן תהליך מורכב, שקשור לאותו רכיב בנפש המחפש לצאת מתוך הגבולות הצרים של האני הפרטי. הרצון הזה מוכר לנו גם מעולמה של האהבה, והוא הבסיס לחוויה הדתית, הנדרשת להכיר במשהו שהוא מעבר לקיום העצמי. אם כך, הנפש מחפשת לשחרר את עצמה מעצמה, מסופיותה ומפחדיה, והיא מעתיקה את עצמה בפעולה של הזדהות אל אובייקט אשר חיצוני לה. בעולם הנוצרי, העתקה של נפש המאמין אל דמותו של ישו מאפשרת לו לחוות בה בעת את הנצחיות האלוהית של ישו ואת סופיותו האנושיות. חשוב להבין – כדי לאפשר את תהליך ההזדהות חייב להתקיים דמיון. זה סוד כישלונו של המונותיאיזם המופשט, וסוד המשך קיומו של הרכיב המשיחי באמונת הייחוד. ואם אכן הדמיון לאנושי הוא כה מרכזי, כדאי לשים לב לדמויות של המשיחים שהתפתחו ולמאפייניהן.

אם כך, מהם מאפייני דמותו של המשיח המאפשרים לנו "גאולה של הזדהות"? הגלריה של המשיחיות רצופה דמויות מרתקות – יושבי עמודים, שוכני מערות, מקובלים ובעלי סודות. ההיסטוריה היהודית שזורה בעלילותיהם של משיחים שונים בעלי סיפורים מרתקים, כדוגמת שלמה מולכו ודוד הראובני, וגם דמויות מפתח כמו הבעל-שם-טוב ורבי נחמן מברסלב היה להן עניין עם העניין המשיחי. חלקם פעלו בסתר או במרחב הדתי-אמוני, וחלקם ניסו כוחם בגאולה פוליטית. עם זאת, אפשר להבחין בכמה קווי דמיון במאפייני האישיות שלהם ובעולמם האנושי.

ברמה של ההזדהות הנפשית, אפשר להבחין בשני דפוסים עיקריים של משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. לפי המסורת, משיח בן יוסף מקדים את בואו של משיח בן דוד ונהרג בשירותו. כאן המקום לחזור לדמויות המקראיות המקוריות של יוסף ודוד. במסורת היהודית יוסף מייצג את זה שאינו חוטא לעולם, עד כדי כך שלפי המדרש בסיום פגישתו עם אשת פוטיפר הוא איננו נכנע לתשוקתו, אף שזרע מתחיל לזרום החוצה דרך קצות ציפורניו. זוהי דמותו הקלאסית של הצדיק, שנמצא מעבר למגבלות של בן האנוש הרגיל ולרמת הנפש, וההזדהות עמו קשה עד מאוד – אף שהיא מעוררת לפעולה של שיפור עצמי, היא עלולה גם לעורר רגשות אשם ופגימות אישית. מנגד, דוד המלך הוא בדיוק הדוגמה למי שאיננו מצליח להתעלות מעבר לקיום בנפש ובגוף. מלבד חולשתו לנשים הרי גם נפשו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר תהילים, מלאה ייסורים, ספקות ופגמים. אם כך, כיצד משפיעים ארכיטיפים אלה על הדמויות המשיחיות השונות בהיסטוריה של היהדות?

אחד המשיחים שמרבים לייחס לו את דמותו של משיח בן יוסף הוא כמובן ישוע הנוצרי. יש לכך כמה סימוכין – בין השאר היות שם אביו יוסף והעובדה שהוא נהרג בסופו של דבר. רגש הטינה והאשמה הנובע מההזדהות עם דמותו של ישו כפי שהתפתחה במסורת הנוצרית המערבית, הוא לדעת הוגים כמו ניטשה וקירקגור אחד המאפיינים המרכזיים של תרבות המערב, אם לא המרכזי שבהם. ישוע הנוצרי מעמיד אות ומופת להתנהגות אנושית שאדם איננו יכול לעמוד בה, ולעולם הוא ייוותר, ברמה הרוחנית, בתחושת מחסור. לכן גם הרבתה להתפתח בנצרות תרבות של מנזרים והתרחקות מהבלי העולם הזה, כי הגאולה איננה נמצאת במישור של האנושי, וההזדהות עם ישו תובעת התרחקות. כדי להידמות למשיח על המאמין לעשות את הבלתי אפשרי, ולכן הוא לעולם נשאר בלתי מושג. גאולה של הזדהות דרך דמותו של ישו נמצאת מחוץ למרחב של הנפש וקרובה תמיד אל המוות, כי הדרך היחידה להיגאל באופן מוחלט היא למות כמוהו על הצלב. ייתכן שיש בכך משום סעד רוחני למי שנמצא על ערש דווי, וייתכן שיש בכך להקל על פחד המוות הקיומי, אך באופן עמוק יותר, ולתחושתי בלבד – אין בכך בחירה בחיים, אלא במוות.

שבתאי צבי והמאמינים. תחריט מהמאה ה-17

שבתאי צבי והמאמינים. תחריט מהמאה ה-17

המשיח השרוט

מול דמותו של ישוע הנוצרי, ואם נשים לרגע בצד את שאלת הצלחת הגאולה הראויה לדיון נפרד, אפשר להעמיד את שבתאי צבי כאחד המועמדים לדמות משיח בן דוד. ראשית, הוא איננו נהרג, אלא דווקא בוחר בחיים, ובמעמד בו היה יכול להיהפך לעוד אחד בשורה הארוכה של הרוגי מלכות, הוא מעדיף להתאסלם מאשר שייפרד ראשו מגופו. יתר על כן, ואולי חשוב אף יותר – שבתאי צבי הוא המשיח ה"שרוט". בין אם מקבלים את הניתוח הפסיכואנליטי של גרשום שלום בדבר היותו מאני-דיפרסי או את הניתוח הפסיכו-סקסואלי של אלי שי לגבי הפגיעות המיניות שסבל בצעירותו – אי אפשר להתעלם מהיותו אנושי עד מאוד. שבתאי צבי הוא, כדברי ניטשה, "אנושי, אנושי מדי". מחד זהו סוד כישלונו הבלתי נמנע, אך מנגד זהו דווקא סוד כוחו, כי היותו כה אנושי מאפשר למאמין לבצע באמצעותו "גאולה של הזדהות". שבתאי צבי איננו נגאל מהקיום ברמת הגוף והנפש, והמאמין יכול למצוא נחמה לא בהתעלות מעל קיומו הנפשי, אלא דווקא בתוך נפשו של המשיח, בבחינת – בנפשך אמצא מרפא.

הגאולה בתוך הנפש מהווה קריאת תיגר על תפיסות רבות שרואות את הגאולה כשחרור של האגו והתעלות מעל האני. התורה השבתאית היא תורה רוחנית מורכבת, והיא נתונה לפרשנויות רבות. טענתי היא כי ביסודה, השבתאות היא תפיסה בעלת מאפיינים המתנגדים להתעלות ולגאולה מחוץ לחיים ולעולם. בעניין זה אני נסמך על טענתו של ליבס, הרואה בשבתאות תורה של גנוזיס-הפוך. לפי תפיסה זו, הכוח המתעלה מעל הגוף והנפש, אותו כוח שיוצא מהעולם ומטייל בעולמות עליונים, הוא בעצם כוח שלילי. אם כך, הנכונות להשתחרר מהניסיון לגאולה דרך העליונים היא-היא הגאולה עצמה, המתרחשת תמיד בתחתונים. ברמה של הנפש פירושו של דבר שהגאולה איננה פריה של התעלות מעל הנפש אלא של השלמה וקבלה גמורה של חסרונותיה ופגמיה. לכן, ובאופן פרדוקסלי, ככל שנפשו של האדם אפופה יותר בקשיים ובמצוקות, כך הוא מתאים יותר להיות המשיח הגואל. גדולתו של שבתאי צבי במובן זה הייתה יכולתו להכיל בתוכו את כל פגעי הנפש ולא להתפתות לגאולה טרנסצנדנטית, אלא לגאולה בתוך הגוף והנפש, כאן באדמה.

[דויד ברק, מרץ 2009. כותרת המאמר לקוחה משירה של דין-דין אביב, "אף לא מילה"]

נשמות גדולות

יום שבת, 28 בפברואר, 2009

וולט ויטמן. "אני סותר את עצמי"

וולט ויטמן. "אני סותר את עצמי"

ההערצה העמוקה והאמיתית שלי נתונה לאותן נשמות גדולות, שאינן ניתנות לרדוקציה פסיכולוגית. אחד המאפיינים של בעלי נשמות אלה זה העניין שגילו אחד בשני, ומכאן משיכתו של פנחס שדה לרבי נחמן, לשבתי צבי ולניטשה (עליו כתב בהקדמת ספרו של פפיני "ספר הזיכרונות של אלוהים" שהוא "נשרף בשלהבת יה"). נשמות אלה נמצאות מעבר למישור שבו אפשר להסביר אותן באמצעות תהליכים לוגיים, כי במהותן יש בהן יסוד אי-רציונלי שאיננו כפוף לחוקיות לוגית, ועל כך כבר כתב וולט ויטמן: "אני סותר את עצמי". ב"ספר אי-הנחת" כופר פרדננו פסואה בקיומה של האישיות, וכתיבתו כולה, ובראש ובראשונה תהליכי ההתגבשות של ההטרונימים בשמם כתב, מעידים על כך.

מה המשמעות של היות האדם מעבר לנפש? אינני כופר בכך שטיפול פסיכולוגי או תהליכים טיפוליים נפשיים אחרים יכולים לסייע עד רמה מסויימת להבנה של נפש האדם. הבעיה מתחילה בנקודה בה הן רואות בנפש, בתהליכיה, ביכולת להסבירה ואף בריפוי שלה את התחנה הסופית במסע האנושי. בשלב הזה של טיפול או שיחה אני מתחיל לגלות אי-נחת קל, מלווה בדרך כלל בעִקצוצים בלתי ברורים בגפיים, הפניית מבט מהמטפל או בן-השיח ותנועות אי-רצוניות המעידות על כוונתי לקום מכיסאי ולסיים את העניין כבר עכשיו. אפשר כמובן לכנות זאת "התנגדות" טיפולית או חוסר סבלנות, אך בעיני הניסיון לצמצם את קיומו של האדם לכדי תהליכים נפשיים בעלי רציונל, כדוגמת "כשניטשה בכה" וכדומיו, הוא חטא ברמה של האקזיסטנציאליות והקיומיות. למה כוונתי?

הבעיה המרכזית של הצמצום הפסיכולוגי של האדם אל הנפש היא הסופיות הנגזרת מהרציונליות. אין זה בהכרח אומר שאני מאמין בקיומה של הנשמה, בגלגוליה וכדומה. אינני נזקק לכך. בעיני, האדם הוא יישות אינסופית גם בתוך הגלגול האחד שבו הוא חי. הגישה הרציונלית-פונקציונלית אל נפש האדם גוזלת ממנו את האפשרות להיות אינסופי בחיים סופיים. הפעולה של לשים גבולות פסיכולוגיים לנפש משולה לפעולה של לקצוב את חייו של האדם. במיתולוגיה היוונית פעולה זו הייתה נתונה לרשותן של שלושת המיסטריות, שכשמן כן הן – פעולתן נעשית במסתורין. גם לפי התלמוד שניים אין אדם יודע – ימי חייו ומחשבת איש רעהו. בניסיון להבין באמת את האחר ולפרש באופן סופי את פעולותיו חוטא הדטרמיניזם הפסיכולוגי של התופעה האנושית כנגד שני אלה גם יחד.

הניסיון להבין את האדם הוא החטא הגדול ביותר שאפשר לחטוא בו, כתב פסואה. בעיני יש בכך גם משום חטא לאלוהים, כי הניסיון להבין את האדם עד תומו משול לניסיון להבין את האלוהות עד תום. בעולמה של השבתאות, הניסיון לפרש את המרת הדת של שבתאי צבי במונחים לוריאנים של ירידה לצורך עליה אל הקליפות מפספסת גם כן את המטרה ולא נמצא לה הד בדבריו של שבתאי צבי ובעולמו הפנימי (כפי שהדגים יהודה ליבס במאמר הפותח של ספרו "סוד האמונה השבתאית"). אז מה אפשר לעשות? מה שחיוני בעיניי זה להשאיר לנפש את המרחב של המסתורין בו היא יכולה להמשיך להתקיים. אל תחקור במופלא ממך, ואל תצמצם את הנפש לסך כל תופעותיה – ובא לציון גואל.

אי-תקינות רוחנית: האנטומיה של הנפש השבתאית

יום חמישי, 19 בפברואר, 2009

העולם הרוחני, כמו כל עולם אחר, מתנהל בסופו של דבר לפי חוקים כלשהם של היררכיה והעדפה. כמו שנהוג לומר שעדיף להיות עשיר ובריא, בעולם הרוחני כדאי באופן כללי להיות מואר, אוהב ונקי. יש בכך משהו כמעט בלתי נמנע. גם תורות רוחניות כדוגמת הזֵן, שלכאורה אינן שואפות לשום דבר, שואפות בסופו של דבר אל האין. אם מתבוננים על עולם החיפוש הרוחני כעל מקשה אחת, על כל תחכומו, מורכבותו ורב-גוניותו, רואים שבסופו של דבר כל היובלים זורמים אל אותו הנהר. במתכוון ושלא במתכוון, במודע ושלא במודע, התפתח בתרבות האנושית דפוס של חיפוש רוחני שיש לו שפה פוזיטיבית, זרימה משותפת ויעד נכסף של גאולה כזאת או אחרת. נשאלת השאלה – האם אכן כך? מה לגבי הצמחים הנאחזים בגדות הנהר ומסרבים להיסחף עם הזרם? ומי הם דגי הסלמון השוחים במעלה הנהר? האוקיאנוס האלוהי איננו מסרב לאף נהר, אך מה עם הנהרות המסרבים לאוקיאנוס?

Hermetic Triumph - איור גנוסטי-הרמטי

Hermetic Triumph - איור גנוסטי-הרמטי

הנקודה פנימית והאור שאין בו מחשבה

בעולמה של החסידות התפתח מושג ״הנקודה הפנימית״ כדאי לתאר את מרכז החיות האלוהית באדם. הנקודה הפנימית היא הנשמה, הלב של הלב, רזא דרזין, שורש העניין והמהות האמיתית של כל דבר. בבואנו להתבונן בנקודה הפנימית, מתוקף השפה והמושגים שאנחנו משתמשים בהם, סביר להניח שנדמיין את הנקודה הפנימית כמקור של אור. החשיבה המערבית, מהמיתולוגיה של אל השמש אפולו, דרך הפילוסופיה הראציונלית של סוקרטס, עבור בניאו-פלטוניזם והשתלשלות האורות בקבלת האר״י וכלה במושג הנאורות של תנועת ההשכלה – מעדיפה בעליל את האור על פני החושך. האור הפך למטאפורה המרכזית של החיובי, הרצוי והטוב.

מנגד, התיאולוגיה השבתאית פיתחה מושג מרכזי שהוא חיוני להבנה אלטרנטיבית של נפש האדם – האור שאין בו מחשבה. זהו כוח שניצב, לכל אורכה ורוחבה של הבריאה, כנגד לאור שיש בו מחשבה, שהוא האור האחראי לבנין העולמות ולפיתוחם. האור שאין בו מחשבה הוא כוח שמונע מדברים להתפתח, ולכן לפי טבעו הוא גולמי מאד, לא מעובד, אי-רציונלי, בלתי צפוי והפכפך. זה הוא כוח השואף לכסות, להסתיר, לחזור אל המקום שבו הדברים אינם גלויים. לפיכך, במושגים המקובלים אפשר לייחס לו מאפיינים של כהות, קדרות וחושך. טענתי היא שבנפש השבתאית הנקודה הפנימית נשלטת על ידי האור שאין בו מחשבה. זהו סוד נפשו של המשיח השבתאי, סוד המרתו וסוד כשלונו.

הדבר המרכזי שיש להבינו הוא שהאור שאין בו מחשבה איננו יכול לדעת את עצמו. לקאן טוען, בהתייחס לדמות המרכזית בספרה של מרגריט דיראס ״סוד הקסם של לול ו. שטיין״, שאם הייתה יודעת את עצמה, לא יכולה הייתה להתקיים. לורקה מעמיד במרכז את ה״דואנדה״, אותה נוכחת אפלה, עוצמתית ואלימה אפילו, שנמצאת ומורגשת מעבר למילים של הסיפור או השיר, מעניקה לו את חיותו ומבחינה בין טוב ורע בעולם היצירה. התיאולוגיה השבתאית פותחה על ידי נתן העזתי כדי לתאר את מסתרי נפשו של שבתאי צבי, אך שבתאי צבי עצמו לא ידע להסביר את הדברים במילים. היצירה האומנותית והחוויה הדתית כאחת מבוססות אם כן על ההליכה על הגבול הדק שבין גילוי וכיסוי, חשיפה והסתרה, אך עצם ידיעת הדבר מעמידה את המשך קיומו בסכנה.

הנפש המתעכבת והבלתי מורכבת

כאמור, האור שאין בו מחשבה הוא הכוח המעכב את ההתגלות והגאולה. לכאורה אפשר היה לחשוב שזהו כוח שלילי במציאות, כוח של הרס, אך אפשר לראות את הדברים גם אחרת. ראשית, התעכבות איננה בהכרח דבר שלילי. לולא העיכוב היה העולם ממשיך להתפתח ולהשתכלל בקצב גובר והולך, ומגיע בסופו של דבר אל קיצו. עצם ההתעכבות היא שמכוננת את הזמן, ולפיכך היא בעצם זו שמייצרת ומשמרת את הבריאה. זהו הסוד של כוכב שבתאי, שמקובל ליחס לו את כוח ההרס. במושגים מיתולוגיים שבתאי הוא האל היווני כרונוס, אל הזמן, שעמד במרכז בחגיגות הזריעה של הרומאים. שבתאי הוא האל הזורע אך אינו קוצר. במושגים נפשיים זוהי פעולה של הקרבה עצמית, המכוננת בסופו של דבר את הזמן של העולם והאחר. הנפש השבתאית היא נפש מתעכבת תמיד, והמשיח השבתאי מתעכב כדי ״לקנות זמן״ עבור העולם. ״גם אם יתמהמה בוא יבוא״, נאמר על המשיח, אך במקרה זה עצם ההתמהמהות שלו היא בואו, כי היא פותחת עבורנו את המרחב של הזמן שהוא בעצם החיים, הזמן החי בו הכול מתקיים.

מימד נוסף וחיוני של האור שאין בו מחשבה הוא היכולת שלו לשמר את הפשטות הגולמית של הקיום האנושי ושל החוויה הדתית והרוחנית. האור שיש בו מחשבה הוא אוסף של היקשים לוגים הנוטים להתפתח עד אין קץ, תלויים זה בזה, ומלמדים דבר מתוך דבר. דוגמה לכך אפשר לראות בהתפתחות של היהדות מתורה של התגלות אל מערכת מורכבת ומפורטת מאד של הלכות וחוקים. האור שאין בו מחשבה הוא הכוח המשמר את הרכיב הגולמי שבנפש, ומאיט את הטכנולוגיזציה שלה. במובן הזה, היותה של השבתאות תפיסה דתית אנטי-נומיסטית (שוללת חוקים) איננה המאפיין המרכזי כי אם נגזרת של תפיסת האור שאין בו מחשבה, שמבטל את החוקים בשמה של פשטות וראשוניות של חוויה.

שבתאי צבי

שבתאי צבי

התפיסה השבתאית ויום הכיפורים

מספרים על חסידי הבעל-שם-טוב ששאלו אותו לקראת פסח – באיזה כוונות מכוונות האר״י עליהם לכוון בעת אפיית המצות? כוונתם הייתה לסודות האותיות והתיבות, אך תשובתו היתה – דאגו שלאשה הקשישיה שמסייעת באפייה יהיה כסא לשבת עליו בעת המנוחה… אחת הבעיות המרכזיות של ההולכים בדרך היא הדגשת יתר של הכוונה, והדרך אל הגיהנום רצופה כידוע בכוונות טובות. ההבנה העמוקה של התיאולוגיה השבתאית מעודדת הכרה בחשיבות של הכוח הלא-מכוון בחוויה הרוחנית. לא כל פעולה צריכה להיות מכוונת, ולפעמים דווקא הפעולה הספונטנית, גם אם היא נראית הרסנית ולא רציונלית, היא העדיפה. יתר על כן, הואיל ומקורו של הכוח שאין בו מחשבה הוא גם כן אלוהי, הרי שלא לכל דבר יש הסבר. הנכונות לוותר על הצורך להסביר את כל מה שמתרחש במציאות שלנו כאילו התרחש לטובה יכולה לשחרר אותנו לרמה אחרת של חווית אלוהות, שכוללת בתוכה את הרע ליד הטוב ליד הרע, החושך לצד האור.

לפי המסורת השבתאית, יום הכיפורים הוא גם יום פטירתו של שבתאי צבי, ואולי אין בכך מקרה. מושג האור שאין בן מחשבה פותח לנו אפשרויות חדשות להבנה של סליחה וכפרה, כי הוא מאפשר לנו לראות את הכשלונות והפגיעות, שלנו ושל אחרים, כחלק ממארג קוסמי של עיכובים היוצרים את הקיום והזמן, ומונעים את בואה של גאולה זריזה ומשוכללת מדי של הנפש ושל העולם. המרת הדת של שבתאי צבי היתה, במושגים של יהדות זמנו, מעשה בלתי נסלח כמעט, אך אולי היא רכשה לעולם ההולך ומתכלה הזה עוד כמה מאות שנים של חסד הקיום. האור שאין בו מחשבה הוא נהר המטהר מכל החטאים, כי הוא לוקח אותנו אל שדה שמעבר לזמן, לכוונה, לתיקון ולגאולה, ולמרבה הפלא – השדה הזה הוא העולם הזה שאנחנו חיים בו, כאן ועכשיו, ברגע זה ממש.

[התפרסם לראשונה ב-NRG ניו-אייג', 8.10.2008]